שחיין בלתי-נלאה

ב"רגע" זה אנחנו חותרים למגע, אבל לא אוייב וצר ניצב לפנינו אלא השורש חתר שמשמעותו לחפור, להתקדם ביבשה או בים. חוקרי הלשון מסמיכים את המילה חֶתֶר שפירושה חפירה, למילה עֶתֶר שפירושה יעה, את-חפירה - וקושרים אותה למילה עֲתִירָה, פתיחה בדרך של חפירה, וממנה גם למובן של תפילה, פנייה, כמו העתירה לבג"צ.

הכיצד? נחתור-נחפור מעט ונגלה שהחוקרים מכירים חילופים בין האותיות הגרוניות ח'-ע', ולכן אומרים שעתירה כמוה כחתירה. הקטע הבא מתוך תלמוד ירושלמי הוא כל-כך יפה, שנביא אותו בלי השמטות. מעשה במלך החוטא מנשה שחזר בתשובה, "והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא. והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם אדם שעבד עבודה זרה והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה. אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה. מה עשה לו הקדוש ברוך הוא, חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו ושמע תחינתו, הדא היא דכתיב ויתפלל אליו וייעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו". ואם מתוך החתירה והעתירה אתם מבחינים גם בצליל המילה עושר, אתם צודקים, וזהו הסברו של החוקר ירון זילברשטיין: אחת הדרכים המקובלות בתקופת חז"ל להסתרת רכוש יקר ערך היתה ברצפת הבית או בקירותיו, ודרך הפעולה של גנבים היא ליצור פרצה בקיר או חפירה באדמה כדי לאתר חפצים יקרי ערך אלה. ייתכן אפוא שיש לתרגם את המילה עתרתא כעושר, זה הטמון בפִרצה, בחפירה-חתירה. ואכן, עֲתֶרֶת היא ריבוי, עושר – ועֲתָרָה היא תפילה, תחינה.

נחזור למשמעות המוכרת היטב: החתירה לא החלה במפלגות ובממשלה, אלא בטבע. איתני הטבע, בעיקר המים והרוחות, חותרים ללא הפסקה. כך קיבלנו את המכתש הגדול שנקרא מכתש חֲתִירה וגם נחל ובקעת חתירה, וגם התצורה הגאולוגית חתרורים (וכמובן גם נחל, בקעה ומיצד בשם זה).

את המחתרת (כשכנראה היתה לפני הפועל חתר) תמצאו כבר בתורה: "אִם במחְתֶרֶת יִמָצֵא הגנָב וְהֻכָה וָמֵת אֵין לוֹ דָמִים. אִם זָרְחָה השֶמֶשׁ עָלָיו דָמִים לוֹ שׁלֵם יְשׁלֵם אִם אֵין לוֹ וְנִמְכר בִגְנֵבָתוֹ". מעשהו של הגנב, אומר רש"י, "כשהיה חותר את הבית". נחלקו חז"ל האם לבעל הבית מותר להרוג את הגנב. היו שנסמכו על הכתוב "זרחה השמש עליו" כפשוטו, כלומר שהגנב נתפס לאור יום ולא בלילה. ולפיהם, מי שפורץ ביום לבית, עושה זאת מכיוון שהוא משער שאין אנשים בבית, ולכן איננו מתכוון לפגוע באדם ומכאן שאסור להורגו, שלא כמי שפורץ בלילה. אבל לפי הרמב"ם, הדין הוא שבא במחתרת הוא כרודף אחר חבירו להורגו ולכן דמו מותר, בין אם בא ביום או בלילה, ובין אם פרץ לביתו של האדם או לחצרו, אבל לא לשדהו או לגינתו. ואם זה מזכיר לכם משהו, הנושא עלה גם בעת שנחקק בכנסת "חוק דרומי" בעקבות המקרה שהחקלאי שי דרומי ירה למוות בגנב שנכנס לשטחו באישון לילה.

החתרן לא רק חופר במטרה לגנוב אלא גם חותר תחת השלטון והיריב – בין אם זה שלטון זר, כמעשה המחתרות בארץ ובעולם, ובין אם זה תחת יריבו למפלגה, מה שהוליד את הביטוי שנכנס כבר לפולקלור הלאומי "חתרן בלתי-נלאֶה".

חותרים אחרים עושים זאת בענפי ספורט-המים חתירה ושחייה. מעניין, שהחתירה לא החלה את דרכה כמשהו מהיר, אלא קרובה יותר לזחילה על הקרקע. גם באנגלית המילה crawl, בישראלית קְרָאוּל, קרובה יותר לזחילה, אבל בפועל זהו סגנון השחייה המהיר ביותר, וגם באנגלית הוא נקרא front crawl.