והפעם: קנאת סופרים

אתם רשאים בהחלט לקנא בנו על העיסוק הבלתי-נגמר במילים ומקורותיהן, ובייחוד הפעם, כאשר השורש העומד לדיון הוא קנא.

הקנאה קיימת בעולמנו כבר מן היום הראשון, או קצת אחרי, מימי הילדים הראשונים: "וַיִּשַׁע יְהוָה אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו". מאז, הקנאה באחֵר היא אחד הרגשות הנפוצים ביותר ומוצגים באור שלילי, ורק קנאת סופרים זכתה לפירוש חיובי. הרבה יותר נפוץ הכיוון של "יָרוֹק מִקִּנְאָה" על מי שאכוּל קנאה, מלא זעם כלפי זולתו ולא מפרגן.

המילון והמקורות מציגים גוונים שונים של קנאה: ישנו המקנא ה"רגיל", זה שעינו צרה (איזה ביטוי יפה!) באחרים. בשמו של ר' אליעזר הקַפָּר מביאה מסכת אבות: "הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם". והפרשן אומר על הקנאה: "חמדת הממון, שאדם משתדל להרבותו אפילו בסכנת נפשו, רק מצד קנאת איש מרעהו, שירצה להתעשר כמוהו או יותר ממנו". לקנא אפשר במישהו, ואפשר גם למישהו. המשנה מדגימה מהו בעל המקנא לאשתו: "כֵּיצַד מְקַנֵּא לָהּ? אוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם: 'אַל תְּדַבְּרִי עִם אִישׁ פְּלוֹנִי'". אבל לקנאה מעין זו יש גם גוון חיובי יותר שאותו ראה ר' עקיבא: "תֵּדַע לָךְ כַּמָּה גָּדוֹל הוּא כֹּחוֹ שֶׁל שָׁלוֹם, שֶׁאָמַר הקב"ה בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ הַנִּכְתָּב בִּקְדֻשָּׁה". שלמה המלך מיקם היטב את מקומו של רגש הקנאה: "אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים".

הפוגה קצרה בעניין ההגייה: האם ראוי לומר מקנאָה או מקנֵאת? האקדמיה ללשון מוציאה אותנו מן הסבך וקובעת: כפי שמותר לומר יושבָה במקום יושֶבֶת, קוֹרְאָה במקום קוֹרֵאת (בבניין קל), מְמַלְּאָה במקום מְמַלֵּאת, וגם מְקַנְּאָה במקום מְקַנֵּאת (בבניין פיעל) ושאר הצורות כיוצא בהן... אבל, עדיף לדבוק בצורות הפשוטות והרגילות מוֹצֵאת, מְקַנֵּאת, מִתְפַּלֵּאת וכיו"ב.

נרגענו, ונוכל לשוב לקְנָאוֹת למיניהן, ודווקא לזו שזכתה ביחסי-ציבור טובים, קנאת סופרים, שהיום מביאים אותה כדוגמה לכל סוג של תחרות מַפְרָה וחיובית. במקור, הכוונה והפירוש לכך היו צרים בהרבה. המקור התלמודי הוא "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה", אלא ששם, בלשון הימים ההם, הכוונה לסופרים שהם מלמדי דרדקי, מורים של ילדים. זהו הֵיתר למלמדים להוֹרוֹת אפילו שיש כבר מלמדים לפניהם ואין לחשוש לפגיעה בהם, ומשום המצווה של תלמוד תורה יש להתיר זאת. לימים, השתנה המובן למה שהוא היום. הרב קוק היה מאוד סקפטי ואמר: "החכמה שמתרבה מתוך קנאת סופרים, כיוון שבאה מתוך קנאה סופה להירקב".

קֹהלת, החכם באדם, כדרכו, מצא את הדרך הקולעת לסכם את הנושא: "וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כׇּל עָמָל וְאֵת כׇּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ". ורש"י אומר שכל כשרון המעשה "אינו לשם שמים אלא לקנאת איש מרעהו ששניהם הבל".

קנאה אחרת מיוחסת רק לקב"ה, המכונה בעשרת הדברות "אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי". אולי לא פחות קנאים ממנו היו הקנאים, שם כולל למורדים שפעלו בירושלים בתקופת המרד הגדול ברומאים וביניהם היו גם היו הסיקריים, ואנחנו יודעים עליהם בעיקר מכתביו של יוסף בן-מתתיהו. בניגוד לקנאים ההם שהיו תנועה פוליטית-צבאית, הקנאים בעת החדשה פועלים בעיקר במישור הדתי והחברתי ומתנגדים למודרנה, לחילוניות ולמדינה הציונית.

הם מביאים אותנו ישירות ללועזית, כי הקנאים של ימי בית שני נקראו ביוונית זֵלוֹטֵס, מילה שקרובה למילה האנגלית zeal, שמבטאת קנאה, חתירה, תחרות. גם בלשונות זרות יש לה גוון של תחרות בריאה, וגם של יריבוּת. קרובה לה המילה jealous, קנאי, כמו zealous, מי שמוּנע על ידי zeal. ועוד מילה אנגלית שיש לה מקבילות דומות בשפות אחרות, envy, שנגזרת מן הלטינית en (לתוך) + videre (לראות). יש מי שאומר שענקית השבבים NVIDIA "התלבשה" על ההגייה הספרדית של קִנאה, envidia, ואף בחרה בצבע הירוק ללוגו שלה. שיוריקו הקנאים!