מרגול ומשמרות הצניעות

עם כל הצניעות המתבקשת מהנושא, הפעם נעסוק בעניינים שהצנעה יפה להם, ולא נצניע מכם את העובדה שהשורש העומד על הפרק הוא צנע. שתי משמעויות קרובות לו: להצניע במובן של לשמור, להחזיק, כגון הצנעת חפצים והחבאתם – וצניעות במובן של אי-ראוותנות, ואם תרצו שמירה והחבאה של הגאוותנות והיוהרה.

השימוש הרווח יותר הוא זה של תכונת האופי: "הִגִיד לְָך אָדָם מה טוֹב וּמָה יְהוָה דוֹרֵּש מִמְךָ כִי אִם עֲשוֹת מִשְפָט וְאהֲבת חֶסֶד וְהצְנֵּע לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיָך" קורא הנביא מיכה. אומר על כך רש"י: "לא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם, אדם מבייש את חבירו ובא לפייסו ואומר לו איני מתרצה לך עד שיבוא פלוני ופלוני שבזיתני לפניהם. אבל הקב"ה אין חפץ אלא שישוב אליו בינו לבין עצמו". אפשר מאוד שלא היינו זוכרים צירוף-לשון יפה זה, אלמלי קבע אותו בית-הספר הריאלי בחיפה בסמליל שלו, בתקווה שהתלמידים יפנימו זאת.

הצנוע נוהג בצנעה, אבל במילון תמצאו גם את הצְנוּעֲתָן, שהוא צנוע יתר על המידה. מעניין, איפה היינו ממקמים את אחד מראשי תנועת העבודה ההיסטורית (עד היום לא התברר בדיוק מיהו, ויש כמה "טוענים לכתר") שלו מייחסים את המשפט הנפלא: "יעלה כמה שיעלה, העיקר שייראה צנוע".

יש אנשים צנועים, יש לבוש צנוע וישנם גם איברים מוצנעים – ובכלל, הציווי להיות צנוע הוא יסודי מאוד, ומתגבר ככל שהחברה דתית יותר. כך בתרבויות אחרות וכך גם אצלנו. כשהמדובר בלבוש הדברים פשוטים למדי: החמרה בהצנעת האיברים על ידי לבוש צנוע. אבל מה עושים כאשר הכתובים מלאים גיבורים וביטויים לא צנועים בעליל? אלה הביאו לפרקטיקה הנקראת "דילוגים מטעמי צניעות" בלימוד התנ"ך והתלמוד: חסידי סקווירא השמיטו את פרשיות בנות לוט, פרשת יהודה ותמר ופרשת אשת פוטיפר, מחומש שהדפיסו עבור בנותיהם; האדמו"ר האחרון של חב"ד הורה שאין ללמוד את מסכת סוטה עם בחורים שאינם נשואים, בגלל הסוגיות האינטימיות שבה; וגם על פסוקי שיר השירים נאמר, כדי למונעם מחשיפה מזיקה לילדים, כי "פשוטן של דברים ככתבן ממש נראין כשירי עגבים חס וחלילה".

את מוטיב הצניעות כמרכיב חשוב באורח-החיים אימצו כצפוי אסכולות-התנהגות שונות – מן הנזירים בדתות רבות, ועד ספר הזוהר שאומר "שאין הקדוש ברוך הוא מגדיל אלא מי שמתקטן [מצטנע] ואינו מקטין אלא מי שמתגדל [מתייהר]".

במילונים ישנים לא תמצאו את המילה צֶנע – מפני שחידש אותה הלשונאי ראובן אלקלעי בשנת 1939. אולם, שעתה היפה באה רק בשנות החמישים הראשונות, שנים של קשיים כלכליים גדולים במדינת ישראל הצעירה, שבהן הונהג קיצוב במצרכים, והתקופה כולה קיבלה את השם "ימי הצנע". מאותן שנים לא נותרו למרבה המזל אלא זכרונות מפנקסי-התלושים (לקנייה מוקצבת של מצרכים כמו ביצים) – אבל נותר על כנו הביטוי "פרצוף צנע". אתר האינטרנט "נוסטלגיה" מספר, כי הביטוי המלא הוא "פרצוף צנע, גוף לכֹל", כי מוצרי הטקסטיל וההלבשה הגרועים והמיושנים שיוצרו בארץ נקצבו גם הם ונקראו "לכֹל". לבחורה "לא שווה" – מספר עוד האתר – הצמידו את הכינוי "פרצוף צֶנע - גוף לכל, שתי נקודות מהפנקס - בסך הכל".

צנועים יש גם באומות העולם, ובלשונות אחרות צנוע הוא modest, מקבוצת מילים שכבר נדונה כאן בהזדמנות אחרת, ועניין כולן מידה, פשרה, מתינות, כמו moderate, ואפילו model.

ומה הקשר של משפחת צנעני לכל העניין? ממש אין קשר, כי הם באים מן העיר צנעא בתימן, שיש אומרים כי יסד אותה שֵּם בנו של נֹח – ופירוש שם העיר "מבוצרת היטב", על שמה של המצודה שיש בה ובוודאי אינה מצטיינת בצניעות יתרה.