קמץ קטן, קמצן גדול

ב"רגע" זה לא נאריך בדברים ואולי אף נקמֵּץ במילים, כי על הפרק השורש קמץ, וחיש-קל יתבהרו הדברים קמעא.

קמץ קרוב מבחינת המשמעות והצליל לשורשים קבץ, כוץ וקמט, שעניינם נטילה של משהו, בדרך כלל בכמות לא גדולה או שינוי צורתו והקטנתה. "וְקָמץ מִשָם מְלאֹ קֻמְצוֹ מִסָלְתָהּ וּמִשמְנָּה" נאמר בספר ויקרא על הקרבת קורבן, בפסוק שרואים בו את שני השימושים: הפועל קָמץ, שפירושו נטל בשלוש אצבעות – תמיד שלוש האצבעות התיכוניות, וזכרו בהקשר זה כיצד בדווי קומץ אורז מן המגש - והקומץ שניטל. בנטילה זו, שיכולה גם להיות של קמצוּץ שהוא קטן מן הקומץ, אין כל מובן של הקמצנות במשמעותה המוכרת. אדרבא, "מקמצין ונותנין להן (לכוהנים)", הכוונה לוקחים מלוא כף-היד. המשמעות של חסכנות יתֵּרה קיימת כבר במקורות שם נאמר "עשירין מקמצין", אבל לפני שנגיע למסקנה פופוליסטית נעיר כי היה זה סימן לציין שרבי שמעון בר רבי, שהיה בן נשיא ועשיר, היה מקמץ שלא לזרוק את השמן אלא מטביל בו את הפת.

בכל זאת, היות שאין הקומץ משביע את הארי, נרחיב לכיוון המשמעות הרווחת היום של קמצנות "אמיתית" שזוכה לגינוי. אין דיון ציבורי על חיינו הסוערים והמפולגים שמישהו אינו מעלה את הסיפור התלמודי על העשיר הירושלמי שהזמין את חברו קמצא למסיבה, ובטעות הוזמן והגיע במקומו בר-קמצא שהיה שנוא על בעל הבית. הריב הזה הביא להלשנה לקיסר הרומי שהניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה. לא קימצו הפרשנים גם בהטלת האשמה בעניין זה, וייחסו אותה, כל אחד לפי טעמו, על כל מי שהיה מעורב בפרשה: על המארח העשיר והמעליב שפגע בזולת; על החכמים שישבו ושתקו וגרמו למעשהו של בר-קמצא; על מי שסובלנותו בהחלטה שלא להרוג את בר-קמצא היתה מוגזמת והזיקה יותר משהועילה; וכמובן, על שני הגיבורים הראשיים, קמצא ובר-קמצא, שבגללם, איך לא, חרבה ירושלים. מסקנה: לחסוך זה חשוב, אבל אל תהייה קמצן (או בר-קמצן). לקומץ יש גם היום קונוטציה שלילית כאשר הוא משמש לכינוי אוהדים של קבוצת כדורגל שבמעשיהם הנלוזים מכתימים את כל השאר.

הקמיצה אינה מסתיימת בנטילת הקומץ באצבעות, וכך תמצאו קמיצת-שפתיים וגם קמיצת-מצח. וכמובן, מכאן שמה של הקמיצה, האצבע השלישית שקומצים בה את הקומץ.

התקדמנו קמעא – בארמית קמעא היא קומץ, וממנה גם הקמעונאי שמוכר ליחידים בכמויות קטנות – והגענו אל תנועת הניקוד קָמץ, שיש בה גיוון: גדול, קטן (שנקרא גם חטוף, והוא תולדה של תנועת חוֹלָם וגם נשמע כמוה) וגם חטף-קמץ. על הניקוד כבר נכתב כאן בעבר, ורק נזכיר כי מילון בן-יהודה אומר בעניין זה: הקמץ, כלשון מילוי הפה בקמיצת קוֹמץ היד.

קמצא ובר-קמצא היו לא רק אצלנו, והמפורסם ביותר בעמים הוא "הקמצן" פרי רוחו של מוֹלְיֶיר שהועלה על הבמה לראשונה ב-1688, ומספר את סיפורו של הרְפָגוֹן שהחזיק בגינה תיבה ובה 30,000 מטבעות זהב. הוא אוהב כסף בצורה אובססיבית ומתקמצן על כל דבר. בצרפתית הוא נקרא L'Avare. מקור המילה בפועל הלטיני avere, לִרְצות בצורה חולנית, לחמוד. אין להתפלא על כך שמידה מגונה זו מצאה את מקומה בין שבעת החטאים הקטלניים (באנגלית The seven deadly sins), המעשים החמורים ביותר שאדם יכול לעשות, ושהעונש עליהם הוא מות הנפש. החמדנות, תאוות-הבצע, היא בלטינית avaritia, שקרובות לה במובן ובצליל תמצאו בלשונות שונות, אפילו בסנסקריט ההודית. קרוב לה שם התואר avid באנגלית המביע גם הוא תאווה, רצון עז. אילו הדברים נכתבו היום, ייתכן שאת מקום המילה היה תופס התואר greedy, שגם לו כצפוי יש תפוצה נאה בשפות השונות.