מעשה בשוויצר שאכל בזיעת אפיו

לא מעט זיעה נאלצנו להגיר כדי להשלים "רגע" זה, ולו מן הסיבה שהוא עוסק במילה זיעה. פרצופים מיוזעים וזיעה לא חסרים באזורנו, אבל במקרא היא מוזכרת רק פעם אחת, בפסוק הידוע מספר בראשית "בְּזֵעַת אַפֶּיָך תאֹּכַל לֶּחֶּם".

השורש הוא יזע שדומים לו תמצאו גם בלשונות הקרובות לעברית, והוא גם שֵם עצם ששימש מנהיגים לאומיים בפנייה לעמם. זאב ז'בוטינסקי חרז אותו בהמנון בית"ר מ-1932: "בֵיתָר - / מִגֹּב רִקָבוֹן וְּעָפָר / בַדָם וּבַיֶּזַע / יּוקַם לָנוּ גֶּזַע / גָאוֹן וְּנָדִיב וְּאַכְּזָר". שנים אחריו, במאי 1940, אמר וינסטון צ'רציל לעם הבריטי כי לא יבטיח לו דבר זולת דם, יזע ודמעות (blood, toil, tears and sweat). לימים, להקת-רוק נטלה לעצמה את השם הזה.

בקיץ הישראלי התרגלנו לזיעה שלמרות השם (והריח) הרע הנלווה לה, היא מנגנון מופלא לקירור הגוף. אבל, מתברר שיש זיעה ויש זיעה, ומי אם לא חז"ל עסקו בכך. הזיעה ה"נורמלית" היא זו שנוטפת מן הפנים, ועליה אומר ה"שולחן ערוך": "צריך ליזהר מזיעת האדם שכל זיעת האדם סם המוות, חוץ מזיעת הפנים". כאשר מדובר בזיעה הבאה מ"מקומות המכוּסים באדם", הריהם מכונים "מלמולי זיעה", ואדם חייב ליטול את ידיו אם נגע בהם במהלך הסעודה. זיעה כזו מוגדרת טינוּף כשהיא במקומות המכוסים שאינם מאווררים, וה"שולחן ערוך" פוסק: "צריך ליזהר בתפילה או באכילה שלא ליגע בשוק וירך ובמקומות המכוסים באדם, לפי שיש שם מלמולי זיעה".

מבין היצורים החיים, הזיעה אינה ייחודית לבני-אדם, ולבעלי-חיים שונים יש כמה דרכים לצנן את גופם. המרתק ביותר הוא הגמל שחי במדבר לוהט ולמרות זה אינו מזיע. הטריק שלו הוא להעלות את טמפרטורת הדם ו"לאחסן" את החום בִמקום להזיע אותו החוצה ולאבד מים יקרים. לבעלי-חיים מדבריים אחרים יש אוזנים גדולות המשמשות כ"רדיאטורים". במזונות, מדברים על חצילים ש"מזיעים" ומגירים את הנוזלים אחרי שהמליחו אותם – ולקינוח, המשקה האלכוהולי עַרַק, שמקור שמו בערבית ומשמעותו היא זיעה, בגלל ייצורו בתהליך של זיקוק באידוי וטפטוף.

את כל הדברים האלה סיפרנו לא כדי להשוויץ, אלא מפני שהמילה "שוויץ" הגיעה אלינו מן הפועל הגרמני schwitzen, להזיע. בדרך לא דרך, דרך יידיש, התאזרח אצלנו הביטוי להשוויץ שפירושו להתרברב. מה הקשר לזיעה? איש לא נתן לכך הסבר טוב שאפשר להשוויץ בו. למשל, אמרו שהשוויצֶּר גורם לאחרים להזיע. המילה הגרמנית קרובה לאנגלית to sweat, להזיע. ממנה ה-sweatshops, סדנאות היֶּזע שבהן עבדו בתנאים-לא תנאים ובשכר לא-שכר, מהגרים שהגיעו זה-מקרוב לעולם החדש, ובהם לא-מעט ילדים, והן קיימות גם בימינו בארצות שונות. sweat הגיע לעולם הלבוש בדמות sweat-shirt שעוברתה על ידי האקדמיה ללשון כמֵיזַע, מילה שכמובן איש אינו משתמש בה, ולו רק בגלל קונוטציית הריח. אבל, צריך לציין שסוּדָר – הגרסה העברית הרווחת יותר לסְּוֶּודר, שהוא כמובן מלשון הזעה – היה כבר במקורות, ואפילו במובן דומה למדי. סוּדָר היה מעין צעיף, והמשנה אומרת: "וְּכֵיוָן שֶּהִגִיעַ לַעֲנוֹת אָמֵן, הַלָה מֵנִיף בַסּוּדָר וְּכׇל הָעָם עוֹנִין אָמֵן", ולפי ביאור שטיינזלץ, "כשהגיע שליח הציבור בברכה למקום שצריך לענות אמן, השמש מניף בסודר וכל העם עונין אמן, שמרוב גודלו של המקום לא יכלו לשמוע את הברכות מפי החזן בשעה שנאמרו". סודר זה, במקור סוּדָרִין, הוא מן היוונית soudariom והלטינית sudarium – מילולית, ממחטה למחות בה את הזיעה – ומה שבאנגלית יצר את sweat יצר בלטינית ואחריה באיטלקית את sudare, להזיע.

ועכשיו, אם קר לכם, לבשו מֵיזע, תשוויצו בו ותנו לאחרים להזיע!