שורש טעון-טיפוח

"רגע" זה עובר את כל הדרך מן המסד עד הטפחות, בלי להסתיר טפח ולגלות טפחיים, ועניינו השורש טפח.

המשמעות הראשונה שעולה בראשנו היא מלשון טיפוח הגוף ואף טיפוח קשרים וזני-צמחים, וכמובן ילדים. "פירשו רוב המפרשים במשמעות גידול וטיפול ופינוק" מעיר מילון בן-יהודה. את הפסוק מספר איכה "אֲשֶׁר טִפַּחְתִי וְרִבִיתִי אֹיְבִי כִלָּם" מפרש רש"י: "הילדים אשר טיפחתי וגידלתי אותם, בא האוייב וכילה אותם". משמעות זו של טיפוח הילדים התגלגלה למושג טעונֵי-טיפוח שטבע המחנך אריה סימון כמקבילה למונח האנגלי "culturally disadvantaged" , ואומץ בידי משרד החינוך כקריטריון להענקת סיוע לאוכלוסיות שונות.

אותו שורש, ובלי שום קשר נראה לעין למשמעות הקודמת, משמש לציון מכה קלה, חבטה, טפיחה. היונה טופחת בכנפיה, טופחים על חטא, ואפשר גם לטפוח למישהו על כתפו או גבו. על אדם הראשון נאמר במידרש כי כאשר שמע מקין על התשובה שעשה "הִתְחִיל אָּדָּם הָּרִאשוֹן מְטַּפֵחַּ עַּל פָּנָּיו, אָּמַּר, כְָּך הִיא כֹחָּּה שֶׁל תְשוּבָּה". אבל, כאשר המציאות והעובדות טופחות על פנינו, הרי זה בעקבות ההשאלה שמכה על הפנים היא סתירה של משהו, וגם הוכחתו של אדם על משוגתו ורשעותו. הטפיחה יכולה להיות גם מכה כואבת וכך קובעת הלכה תלמודית חשובה על האחריות בגרימת נזק: "הַּנִכְנָּס לַּחֲנוּתוֹ שֶׁל נַּגָּר שֶׁלאֹ בִרְשוּת, וְנִתְזָּה בְקַּעַּת וְטָּפְחָּה עַּל פָּנָּיו, וָּמֵת – פָּטוּר [הנגר]. וְאִם נִכְנַּס בִרְשוּת – חַּיָּיב".

ההקשרים בין הטפיחה ליד שעומדת מאחוריה, מקרבים אותנו טפח נוסף – לטֶׁפַּח, מידת-אורך מקובלת ושימושית מאד, שנגזרה ממידותיה של כף היד, והיא (כמובן, גם על כך יש מחלוקת) כרוחב כף-היד, ארבע אצבעות שכל אחת ברוחב אגודל. זו מידה שימושית מאוד בכל מה שקשור להלכות מחייבות כגון במידות המינימום של סוכה ושל לולב. וכדי להרבות בלבול מדובר כאן ב"טֶׁפַּח שׂוֹחֵק" שהוא גדול ומרווח, שהאצבעות מרווחות ונכנס אוויר ביניהן כדרך השׂוחק שפוסק שפתיו – להבדיל מ"טֶׁפַּח עָּצֵב", שהאצבעות דחוקות ומדובקות זו לזו, כדרך אדם שהוא עצֵב שמדביק שפתיו זו בזו. הטפח הוא שִשית האמה ואלפיים אמות הן מיל. ואם חששתם, דעו שיש גם "אמה עצבה" ו"אמה שוחקת", ויש אפילו אמה של חמישה ולא שישה טפחים.

על בית המקדש שבנה שלמה המלך נאמר "כָּל אֵלֶׁה אֲבָּנִים יְקָּרֹת כְמִדֹת גָּזִית מְגֹרָּרוֹת בַּמְגֵרָּה מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַּד הַּטְפָּחוֹת וּמִחוּץ עַּד הֶׁחָּצֵר הַּגְדוֹלָּה", על שם הטִפְחָּה, זיז של אבן או קורת עץ ברוחב טפח שמשמש לסיפון הגג. ומכאן, הביטוי היפה מהמסד עד הטפחות. לא ייפלא, שהטפחות שבבניין התגלגלו גם לשמו של בנק גדול למשכנתאות. ועוד: בגלל היותה של טפח מידה קטנה, "טְפָּחוֹת יָּמָּיו" הוא ביטוי מליצי לימי חייו הקצרים של האדם.

אף שהאמרה המקובלת "גִלָּה טֶׁפַּח וְכִסָּה טְפָּחַּיִם" פירושה סיפר רק קצת מן העובדות והסתיר את רובן, הרי במקורה, במסכת נדרים, היא "מְגַּלֶׁה טֶׁפַּח וּמְכַּסֶׁה טֶׁפַּח". עניינה שם במי שאינו מדבר עם אשתו בזמן תשמיש המיטה, ולפי פירוש שטיינזלץ: "הריהו באותה שעה מגלה טפח מן הגוף שלה ומכסה טפח, ודומה עליו כשהוא בא עליה כמי שכפאו שד, כמי שמפחד מן השד שהוא מתכסה כולו מפני הפחד". עצוב, אבל זה מה שיש, ואת דמעותיכם תוכלו להטביע במטפחת, שגם שמה מתנועת היד ופרישׂתה. ונסיים בשלונסקי שכתב על "תְכוֹל הַּמִטְפַּחַּת, / קָּרְטוֹב שֶׁל נַּחַּת, / וְנִתְגַּשֵם הַּחֲלוֹם".

ולוּ רק בגלל זה, מגיעה לנו טפיחה על השכם?