כן, הכל זהב!

מי שיגלה חריצות ויקרא את ה"רגע" הזה יזכה במדליית-זהב, או לפחות בזר של חרציות – ובעיקר, יבין מה הקשר ביניהם.

זהב הוא מלך החומרים, מה שמסביר את מקומו בפולחן, באומנות, בחיי הכלכלה – וגם בביטויים לשוניים רבים הנסמכים על אצילותו ומעמדו הרם: מידי-זהב וקול-זהב – ועד תפוז שהוא בעצם קיצור של תפוח זהב, ועגבניה, pomodoro, שייתכן והיא צירוף של pomo תפוח, ו-oro, זהב. תוכלו גם למצוא זהב בשמות של חברות לא מעטות, ביניהן כאלה שהממשלה מחזיקה בהן מניית-זהב, והן כלולות ב"דפי זהב". גם שמות יישובים ואתרים מתנאים בו: מן היישוב די-זהב (והעיירה הערבית דהבּ, זהב בערבית, באותו מקום) שהתקיים בחוף המזרחי של סיני עד לפינויו – ועד גשר-הזהב בסן-פרנסיסקו, קליפורניה, מלכת הבהלה לזהב. וכמובן, שמות אנשים מזהבי ועד גולדנברג.

פז הוא זהב טהור, בעקבות הארמית, ממקור לשוני לא-ידוע. בהזדמנות אחרת נכתב כאן שגם סָגוּר (ואף סְגוֹר) הוא זהב, ולפי רש"י זהו "זהב סגור" כמו שהיה בבית המקדש: "זהו זהב טוב. שבשעה שנפתח, כל חנויות של זהב נסגרות שאין מֶכֶר לזהב אחר מפני זה". במקרא מוזכר גם זְהב פרְוָיִם, שזיהויו הניב השערות שונות ומשונות, מהודו ועד פֶרוּ.

בספר עזרא תמצאו את הקירוב בין זהב לצהוב: "וּכְפֹרֵּי זָהָב עֶשְרִים לאֲדרְכנִים אָלֶף וּכְלֵּי נְחֹשֶת מֻצְהָב טוֹבָה שְניִם חֲמוּדת כזָהָב". והנה הפתעה: גם פרח החרצית מתייחס לזהב, ולא רק בצבעו הצהוב-זהוב. חוקר הצמחים נגה הראובני, יוזם הקמתו של הגן הלאומי נאות קדומים, זיהה את הצמח ששמו המדעי Chrysanthemum coronarium - כחרצית. מנין? chrysos ביוונית היא זהב, וממנה נגזרו מילים שעניינן זהב: משמותיהם של מינרלים שנראים כמוהו – ועד גונו המוזהב של גולם-הפרפר. יוונית אמרנו? זו מילה שמקורה עברי! מתברר, שבפניקית ובעברית, המילה חָרוּץ פירושה זהב, והיא נדדה ליוון והיתה שם ל-chyrsos, ומכאן כריזנטֶמה, החרצית. ומנין יודעים שחרוץ בעברית היא זהב? מן המקורות כמובן, ויש יותר מאחד: בספר זכריה למשל "ותִצְּבָר כֶסֶף כֶעָפָר וְחָרוּץ כְטִיט חוּצוֹת", ובמשלי "כִי טוֹב סחְרָּה מִסְחר כָסֶף וּמֵּחָרוּץ תְבוּאָתָהּ". מפרש רש"י: "חרוץ - מין זהב הוא". הזיהוי הזה חוזר על עצמו גם במקומות אחרים, והחוקרים מדגימים אותו בתקבולת שיש גם בשירי אוגרית בין זהב (חרוץ) לכסף (המתכת). ובערבית, חֻ'רְץ הוא עגיל-זהב.

תפנית בעלילה: במקורות מופיע גם "ירקְרק חָרוּץ". אז הוא צהוב או ירקרק? גם לכך יש לרש"י פתרון: "החרוץ הוא זהב ולכך נתנוֹ המשורר אצל הכסף, וירקרק החרוץ הוא הזהב אשר יובא מארץ החוילה ומארץ כוש זהב טוב מאד מאד. לא הוא ירוק ולא הוא אדום ולכך קראו ירקרק". כאשר נכתב כאן בהזדמנות אחרת על הצבע הצהוב, כבר צויין כי במקורות העבריים – וגם הלועזיים – יש בלבול לא קטן ואי-הבחנה בין ירוק לצהוב, וכך גם בשמות שניתנו להם. כיוון שצבעו של הזהב הוא צהוב עם נטייה לאדום, הרי שירקרק הוא גוון כלשהו של צהוב. פשוט, לא?

ועם כל הזהב הזה, נותר לנו רק לחפש אותו גם מעבר לים, או לפחות בלשונות המדוברות שם, וזו שהשפיעה עליהן יותר מכל היא כמובן הלטינית, שבה זהב הוא aurum ולכן גם סימנו המדעי Au. כשבודקים יותר לעומק מגיעים לשורש הלשוני שיצר מילים דומות בהקשר זה, ביניהן aurora, שחר, ו-or, זהב בצרפתית. מכאן שמו של הקיסר הרומי מרקוס אאוּרֶליּוס שלכבודו הוקמה בצרפת העיר Orléans, והרבה אחרי כן הוקמה מעבר לים Nouvelle Orléans – לימים ניו אורלינס – לזכרו של יורש העצר הצרפתי, הדוכס מאורלֶאן. לא פחות חשוב ממנו הוא הקולונל אאוּרֶליאנו בואנדיה, גיבור "מאה שנים של בדידות" – אבל למה נחפש רחוק, אם קרובה אלינו גולדה, זהבה?