פעם: ברוך שפטרני

שכר ועונש ירדו לעולם כרוכים זה בזה. לשכר תדאגו בעצמכם, ואנחנו נשתדל לספק את סקרנותכם ביחס לעונש.

לא שבימי המקרא היו חסרים חטאים ועונשים, אבל המילה עונש מופיעה בו רק פעמיים. על מלך מצרים נאמר "וַּ יִּ תֶ ן ענֹשֶׁ עַל הָאָרֶץ מֵאָה כִּ כַר כֶּסֶף וכְִּ כַר זָהָב", והמילה שדומותיה תמצאו גם בלשונות האיזור מתפרשת שם כקנס. גם מילון בן יהודה מגדיר כך: "סכום כסף או מאסר וכדומה שיוטל על אדם להיפרע ממנו בשביל נזק שעשה לזולתו, או על עַם בשביל שפָשע ומרד וכיוצא בזה". אנחנו רואים את העונש בצורה רחבה יותר, שמגיעה לביטוי פואטי בברכה שמברך אביו של חתן בר-מצווה: "ּ בָרוְּך שֶּׁ פְטָרַניִ מֵעָנשְׁוֹׁ שֶ ל זֶה". לך ותסביר לנער נרגש בן 13 מדוע שמחים להיפטר מעונשו. ההסבר המקובל הוא שעד עכשיו היה האב נענש כשחטא הבן בגלל שלא חינכוֹ, ומסיבה זו (כרגיל, יש מחלוקת בעניין) יש לברך ברכה זו גם בבת-מצווה מכיוון שגם בבת יש דין חינוך.

לא תצליחו לחמוק מהעונש, והוא מלווה אותנו בכל מערכת שמנסה לעצב ולתקן אותנו: בבית, בבית הספר, בשירות הצבאי ואפילו בספורט. שם הוא אפילו שכיח מאוד: בעיטות או זריקות עונשין הן אירוע תדיר, וכשקבוצה מתנהגת ממש לא יפה מטילים עליה "עונש רדיוס" לשחק במקום מרוחק. לפחות, אימצנו שמות עבריים, ובעיטת העונשין החליפה את ה"פנדל" שהוא שיבוש חביב של penalty, עונש, קנס באנגלית. היא עצמה נגזרה מן הלטינית poenalis, מה ששייך לעונש, וממנה גם punish ו-penal, פלילי. מן הלטינית נגזר גם poena mortis, עונש מוות. ועדיין בתחום הענישה על עבירות, גם corporal punishment, עונש גוף, בעיקר ענישה של ילדים.

ברור מאוד הקשר בין החטא ועונשו, לא רק ברומן של דוסטויבסקי, אלא גם במערכת המשפט שבנוייה על ענישה בין השאר לפי חומרת העבירה. ויקיפדיה מסכמת בצורה תמציתית את הנושא: חוק העונשין, התשל"ז –1977 הוא ליבו של המשפט הפלילי במדינת ישראל. ביותר מ-500 סעיפיו מפרט החוק תחילה את עקרונות המשפט הפלילי, ולאחר מכן הוא מונה סדרה ארוכה של עבירות פליליות ועונשים עליהן. הרמב"ן עושה הבחנה יפה בהתייחסו לעשרת הדברות: "והְִנּהֵ הִזְּכִיר בִּקְצָת הַדִּּבְרוֹת גְּמוּלָם, וּבִקְצָתָם לֹא הִזְּכִיר... וֹלְא הִזְּכִיר בַּאֲחֵרִים ענֹשֶׁ אוֹ שָׂכָר... כִּי הָענֹשֶׁ יבָאֹ עַל מִצְותַ לֹא תַעֲשֶׂה, והְַשָּׂכָר עַל מִצְותַ עֲשֵׂה".

העבריינים שזכו לטיפולה של מערכת המשפט "חוטפים עונש" בלשון המדוברת, אבל בלשון הגבוהה העניין כלל לא ברור. בימים שהספר "ודייק" מאת בהט ורון היה התנ"ך של הדיוק בשפה – לפחות, במה שנוגע לתלמידי תיכון ששיננו אותו לבגרות - התשובה היתה פשוטה. ציטוט ממנו: "הפושע רָצָה את עוונו. המעליב רִיצָה את חברו". תודו, שגם אם הדבר נכון מבחינה לשונית, זה קצת מצחיק לומר שהעבריין רָצָה את עוונו במאסר. האקדמיה ללשון היתה ערה למוזרות הזו ועל הדרך גם סילקה את הצירוף ריצה את עוונו, מפני שלרַצות פירושו לפייס. וכך היא כותבת: "הצירוף ריצוי עונש משמעו 'פיוס העונש', וברי שזאת אינה הכוונה". במקום זאת, האקדמיה מעדיפה צירוף שהופיע כבר בספר משלי, לשאת בעונש: "ּ גְדׇל חֵמָה נֹׂ שֵ א ענֹשֶׁ כִּי אִם תַּּ צִיל ועְוֹד תּוֹסִף", ואומר הפרשן: "מי שהוא גדל חֵימה, יישא עונש על חמתו, כי בוודאי יעשה רע על מי אשר יכעס... ואם תעמוד מנגד יעשה מעשהו ומעותד הוא אל העונש". במרבית החוקים, אומרת האקדמיה, בחר המחוקק בימינו את הצירוף "נשיאת עונש", "נשיאת מאסר" (שהיא כמובן נשיאת עונש מאסר) אף כי פה ושם יש מקרים שבהם השתרבב ריצוי העונש גם ללשון החוק.

נסיים, ובלבד שלא תאמרו אחרי הקריאה: איזה עונש זה היה!