השטח רוגש ורוחש

הרי לכם תרחיש-בלהות: אתם מרימים את מכסה המחבת ורואים בה תולעים! לא באנו להבהיל אתכם אלא רק להראות מה מתרחש כאשר שורש אחד, רחש, מקבל משמעויות שונות.

רוחש, מצד אחד, הוא מה שזוחל – וגם מה שמשמיע רחש. מילון אבן-שושן מפרט: רחש פירושו לחש, הביע. "שפתותיו רוחשות" נאמר בתלמוד ירושלמי, ובספר תהלים "רָחַשׁ לִבִי דָבָר טוֹב". ובהשאלה, הגה, הרגיש, ומכאן הביטוי רוחש לו כבוד. ראוי להביא כאן מה אומרת האקדמיה ללשון על השיבוש הנפוץ של החלפת רוחֵש ברוכֵש שאין ביניהם זיקה ורק דמיון הצליל גורם לבלבול. הפועל רָכַשׁ עניינו קָנָה, ואילו הפועל רָחַשׁ עניינו הרגיש. לכן, רָכַשׁ אֵמוּן פירושו זכה לאמון מצד מישהו, ואילו רָחַשׁ כָבוֹד פירושו התמלא רגשי כבוד כלפי מישהו. המילון גם מספר על קבוצת פעלים דומים בצליל ובמשמעות: רגש, רגז, רעש ורחש. מכאן, אם תרצו, הקרבה בין הביטויים ברגשי כבוד וברחשי כבוד.

ואיפה התולעים, אתם שואלים, ובצדק. המשמעות השנייה של השורש רחש היא נע, זע, פעפע. רַחַשׁ הוא לפי המילון שׁרץ, רמשׂ, חי זוחל. מכאן גם הפועל שנמצא במקורות הִרחיש, שפירושו העלה רִמה ותולעה. את הקרבה הזו בין היצורים הזוחלים תיאר רש"י בפירושו לכתוב בספר ויקרא על בעלי-החיים האסורים באכילה: "שרץ. בְּכָל מָקוֹם מַשְּׁמָעוֹ דָבָר נָמוְּך שׁרוֹחֵשׁ וְּנָד עַל הָאָרץ". ואם חיפשתם הוכחה לנזקים שגרמו קלקול הדורות והעבודה הזרה בימי אנוש בן שֵׁת, נכדם של אדם וחווה, המידרש אומר כי בימיו "ההָרִים נַעֲשׂוּ טְּרָשִׁין וְּהִתְּחִיל הַמֵת מַרְּחִישׁ", שעד אז לא הסריח המת.

ומה עניין המחבת לכאן? מן השורש הזה גם מַרְּחשׁת, כלי עמוק לטיגון, שתוכנו נע ולוחש, ובעבר הרחוק שימש לקורבן מנחה, שונה מן הקורבן ב"מנחת מחבת". על ההבדל ביניהם אומרת המשנה שלמרחשת יש כיסוי ולמחבת אין מכסה, וזה לשונה: "מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין [הבצק שבה רך מתנועע], מחבת צפה [שטוחה] ומעשיה קשין [הבצק שבה מתקשה]". אל יהיו הדברים קלים בעיניכם: קולמוסים הרבה נשברו, מחכמי המשנה ועד רש"י והרמב"ם, בשאלה צורתו של הכלי ואופייה של המנחה. האקדמיה מחזירה אותנו למציאות: מי שמטגן במרחשת טוגנים (צ'יפס) משתמש ב"סל מרחשת" שהוא סל-רשת שמאפשר להוציא את הטוגנים מן השמן בקלות.

שורש אחד – וראו איזו התרחשות רוגשת ורוחשת סביבו! לא סתם התרחשות, אלא ממש רחש-בחש, ואם תרצו buzz בלשון ימינו, רַחשׁת בעברית נאה. המתרגמת גילי בר-הִלל תרגמה כך חלק מלחש המשכפות הידוע במחזה "מַקְּבת" של שקספיר: "רַחַשׁ-בַחַׁש, סוֹד וְּכַחַשׁ / אֵׁש בוֹערת, סִיר וְּלַחַׁש! / נֵתַח שׁל נָחָשׁ זוֹחֵל / בַקַלַחַת יִתְּבַשֵל... לְּחִזּוּק שִׁקוּי הַלַחַשׁ, / הַרְּתִיחוּם בְּבַחַשׁ-נַחַשׁ". כל מילה מיותרת!

העברית המודרנית חידשה את המילה תרחיש, ובייחוד את המשפט היומרני עד חסר-כיסוי "אנחנו מוכנים לכל תרחיש". אחיו של התרחיש הוא תרחיש-ייחוס, שמוגדר יפה כ"תסריט מתועד ומאושר של אירוע חירום קיצוני (בטחוני, אקלימי או אסון טבע) המשמש בסיס להיערכות, תכנון מענה ותרגול כוחות". במציאות הכאוטית שלנו, לא אחת תרחיש-הייחוס נהפך לאיום-ייחוס או לתרחיש רב-זירתי. באנגלית, איום הייחוס הוא reference scenario, כאשר סצנריו שאובה מן המילה הלטינית scena, תמונה בתיאטרון. ואם הולכים אחורנית למקורה, ביוונית היא היתה במת-עץ שעליה הופיעו השחקנים, ולפני כן צריף או אוהל, בקרבה למילה היוונית לצֵל שממנו נהנו העומדים בהם. כך שהסצנה התל-אביבית וגם המיזאנסצנה בתיאטרון, שתיהן חוסות בצילה של מילה יוונית עתיקה.

נחתום כאן ברחשי-כבוד לקוראים ולקוראות.