מי יכול עלינו?

יכולנו לספר לא מעט על השורש יכל, אלא שיכולתנו לכתוב ויכולתכם לקרוא היא מוגבלת, ולכן יכול להיות כי מה שתקראו כאן הוא רק מעט שבמעט, אבל בכל זאת נעשה כמיטב יכולתנו.

הפועל יָכֹל, מספרת לנו האקדמיה ללשון, שייך לקבוצה קטנה של פעלים במשקל פָעֹל, כמו גם הפועל יָגֹר. בזמן עבר, נטייתו היא אני יָכֹלְתִּי, אתה יָכֹלְתָ. אבל מכיוון שהוא יָכֹל, בעבר, נשמע כמו הוא יכול בהווה, נוהגים רבים – והאקדמיה מאשרת זאת – להוסיף את פועל העזר הָיָה לצורת ההווה יָכוֹל, כגון "הוא היה יכול למנוע את התקלה". אבל, במקום שאין בעייה של כפל-משמעות, יש פשוט לומר "היא יכלה למנוע את התקלה". וגם, האקדמיה מעירה שרבים אומרים בטעות יָכַלְתִּי, יָכַלְנוּ מן ההיקש לגבי רוב הפעלים בבניין קל הנוטים כך בזמן עבר.

הפועל יכל מדבר על היכולת לעשות משהו. ומיהו בעל היכולת הרבה ביותר? כמובן, הקב"ה. ה-credo, ה"אני מאמין" הנוצרי, כולל את הטקסט הבא בלטינית: Credo in unum Deum, Patrem omnipotentem , "אני מאמין באלוהים אחד, האב הכל-יכול". בתוארו של האל אתם שומעים גם את המילה שממנה נגזרו למשל הפוטנציאל, הפוטנציומטר והאימפוטנט, כולן מ-potere, להיות יכול בלטינית. במקור, המילה מתייחסת לכוח, וממנו היכולת לעשות משהו. לכאן מתקשר היטב "פרדוקס הכל-יכול", שאחת הדוגמאות לו טמונה בשאלה "האם מי שהוא כל-יכול מסוגל ליצור אבן שאותה הוא לא יוכל להרים?" כמובן, יש לפרדוקס נגיעה תיאולוגית, ולחכמי הדורות מהרמב"ם ועד ימינו היו השקפות שונות בעניין. לפי אחת מהן, זו של ר' נחמן מברסלב, "השם יתברך יכול לעשות מהמשולש מרובע, כי דרכי השם נעלמין מאיתנו, והוא כל יכול ולא ייבצר ממנו מזימה". (תודה לויקיפדיה על הסיכום הממצה, אחת מיכולותיה הנהדרות!)

לפוטנציאל וליכולת מתקשרים היטב משפטים שנכנסו להיכל התהילה. הראשון בהם שגור בפי כל מורָה ומורה, "כשאתה מתאמץ אתה יכול". והשני, של כל מ"כ בצה"ל, "אין לא יכול. יש לא רוצה". כפי שתראו כאן גם הפולניה אימצה אותו, והוא שימש את חברי "החמישיה הקאמרית" וגם מחזירים בתשובה. קצת יותר ותיק מהם הוא החרוז החינני והעדין "עם קצת רצון וקצת יכולת, יכול גם פיל לדפוק תרנגולת".

היכולת הלשונית הזו לא התחילה בדור שלנו, והמקרא מלא צירופי לשון שהשורש מככב בהם. על יעקב אבינו מסופר כי בפגישתו הלילית "וַיַרְא [המלאך] כִּי לאֹ יָכֹל לוֹ וַיִּגַע בְכַף יְרֵכוֹ" ובהמשך הוא אומר לו: "לאֹ יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִּמְךָ כִּי אִּם יִּשְרָאֵל כִּי שָרִּיתָ עִּם אֱלֹהִּים וְעִּם אֲנָשִּים וַתוּכָל". היכולת, ההתגברות, היא גם זו שהנחתה את כלֵב בן-יפונה להתנגד לדברי הלעז של המרגלים על הארץ ולאמר למשה: "עָלֹה נַעֲלה וְיָרַשְנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָּה". תנועת הנוער "בני עקיבא" אימצה מכאן את "עלה נעלה" בהמנונה "יד אחים" שכתב הרב משה צבי נריה. ואחרון, מגילת אסתר, מקור בלתי נדלה של ביטויים שנכנסו לשפתנו, העשירה אותנו בפנינה של זרש אשת המן שהיתה כנראה חכמה בהרבה מבעלה: "אִּם מִּזרַע הַיְהוּדִּים מׇרְדֳּכַי אֲשר הַחִּלּוֹתָ לִּנְפֹל לְפָנָיו לאֹ תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפוֹל לְפָנָיו". זו צורה לשונית מעניינת, שבה הפועל יכול בא לפני שורה ארוכה של שמות-פעולה, במשמעות שונה: יכול לבוא, "מה כבר יכול לקרות?" יכול לראות, לא יכול לשאת, לא יכול לעמוד בפניו, וגם לא יכול להתאפק שנאמר על יוסף בפגישתו עם אחיו. גם יכולת לעצמה כשם עצם משמשת בביטויים שונים (שאין ביכולתנו למנות כאן את כולם) מיכולות צבאיות ועד בעלֵי ומעוטֵי יכולת.

ואם כבר פתחנו ביושב-מרומים הכל-יכול שמי יכול עליו, לא נוכל שלא לסיים בדברים שהוא אומר למשה: "לאֹ תוּכַל לִּרְאֹת את פָנָי כִּי לאֹ יִּרְאַנִּי הָאָדָם וָחָי".