נים וכן נים

עברו שנים רבות מאז עסקנו כאן בגלגולי המילה שינה, בעברית ובלועזית. הנושא היה כל כך מרדים, שבוודאי השלמתם מאז שעות רבות של שנת-ישרים, והפעם נוכל לפנות לאחותה הקטנה, התנומה. אנשי המדע מגדירים אותה "ערוּת מופחתת", שאחריה במידרג – לא תמיד, כמובן - יבואו השינה ואחריה חוֹלִי התרדמת. מילון בן-יהודה, שבדרך כלל צולל לדקויות הפירוש, פיוטי הרבה פחות: תנומה היא לפיו – שינָה. והוא מסמיך את דבריו על התקבולת בפסוק מספר תהילים: "אִם אתן שְׁנת לְׁעינָי לְׁעפְׁעפי תְׁנוּמָה".

נאמנים לשליחותנו, לא ניתן שינה או תנומה לעפעפינו, ונצא לחקור מהיכן מגיעה המילה, וכצפוי לפי המבנה שלה מקורה בשורש נום, שכמוהו ובאותה משמעות תמצאו גם בארמית ובערבית, וגם שם בלי ההבחנה הדקה בין תנומה לשינה. חז"ל דווקא היו ערים לכך, תרתי משמע, והם שאלו וענו (בתרגום לעברית) מהו "נים ולא נים, תיר ולא תיר": כיצד הוא מצב של מתנמנם? רדום ולא רדום, ער ולא ער, כגון שאם קוראים לו - עונה, ולא יודע להשיב דבר הדורש מחשבה, אך אם יזכירו לו יידע לומר נכון או לא נכון.

הערנות החלקית שבתנומה הביאה את המשוררים לכיוונים שונים, אולי גם מכיוון שהפועל נום והטיותיו נחרזים יפה יותר, וגם מתקבלת ממנו צורת ציווי טובה מזו של הפועל לישון. לכן, שורר יחיאל מוהר ללחנו של משה וילנסקי, את השיר שכל בתיו מסתיימים כמו הבית הראשון: "רוּח, רוּח על ביתנוּ / וְׁכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפן // אבָא שָם חוֹרש שְׁדוֹתינוּ; / נוּמָה, נוּמָה, בן". לוין קיפניס ויוסף מילט העדיפו להשכיב את הילד לצלילי חזון השלום העולמי: "נוּמָה, ילד, נוּמָה-נוֹם! / שוּר, כמָה יָפִים שְׁמי-רוֹם! /... נוּמָה, ילד, נוּמָה-נוֹם! / כְׁבָר שָלוֹם בין אֹם לָאֹם". ואילו מן הכיוון האחר (הריאלי יותר?) כתב המשורר שאול טשרניחובסקי בשנת 1936: "ילד ילד לִי נִתן, / חִבלְׁתִיו אל קֹול התן, // יְׁלִדְׁתִיו אל קוֹל פְׁצָצָה - / בן חָלוּץ וחֲלוּצָה; // נוּמָה נוּמָה נוּם! / נוּמָה נוּמָה נוּם!"

השינה והתנומה חיוניות כמובן לגוף, אבל חוסר-העירנות שמלווה אותן מקשה על מי שנזקק להן במלואן, בראש וראשונה מי שנמצא בתפקידי השגחה ושמירה. לכן הפסוק מתהילים "הִנה לאֹ יָנוּם וְׁלאֹ יִישָן שוֹמר יִשְׁרָאל" שעליו אומר פרשן המקרא בן המאה ה-19, הידוע בראשי-התיבות של שמו מלב"ים: "הנה לא ינום, שלא ינום מחמת לאוּת וחולשה, ויותר מזה כי לא יישן כלל, כי לא נמצא אצלו טבע השינה כלל, שבן אדם אף מי שלא ינום מחמת עייפות הלא מוכרח הוא לישון ולהעמיד אז שומר אחר תחתיו".

את השינה, ואולי גם את התנומה, מן הראוי לעשות בנמְׁנמת. פיג'מה בלעז, שקיבלה כמובן את שמה מהנמנום. אל תשאלו מדוע, אבל הצורה הלועזית פיג'מה מופיעה כך במילון מונחי ההלבשה של האקדמיה ללשון העברית (1984), לצד החלופה העברית חליפת-שינה שלא נשתגרה. אבל המילים נמנמת או נמנמָה אינן מילים תקניות בעברית, לפי האקדמיה! אולי יצאו חבריה לנִמְׁנֹמת בִשְׁעת הצָהֳריִם – שלאפשטוּנדה - שהתארכה לה מדי, ולא הקשיבו כיצד מדברים ברחוב. לכן, נחתום את מסיבת הפיג'מות הזו ונספר לכם שפיג'מה, גם כזו שהזברה לובשת, היא הלְׁחם של שתי מילים בפרסית שפירושן "לְׁבוּש לרגל".