הגה, בלמים. האלמנט עלינו

בבקשה אל תשמיעו הגה גם אם הרכב במסע-המילים שלנו יאיץ מאוד ויעצור בחריקת בלמים, מפני שעל ה"ליפט" במוסך-המילים יעלו הפעם הגה ובלמים. "האלמנט עלינו, און דה האוס" כמאמר הגששים.

נפתח בהגה, שבלעדיו מי יודע לאן היינו מגיעים – והמעניין הוא שהגה המכונית הוא כנראה לא מה שהתכוונו אליו בדורות קודמים, הרבה דורות לפני שהיה הגה למכונית. ובכל זאת, הפיוט שמשמיעים בתפילת יום הכיפורים אומר, בעקבות הנביא ירמיהו: "כִּי הִּנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵּר, בִּרְּצוֹתוֹ מַרְּחִּיב וּבִּרְּצוֹתוֹ מְּקַצֵּר – כֵּן אֲנַחְּנוּ בְּיָדְָּך, חֶסֶד נוֹצֵּר... כִּי הִּנֵּה כַהֶגֶה בְּיַד הַמַלָח, בִּרְּצוֹתוֹ אוֹחֵּז וּבִּרְּצוֹתוֹ שִּלַח – כֵּן אֲנַחְּנוּ בְּיָדְָּך, אֵּל טוֹב וְּסַלָח, לַבְּרִּית הַבֵּט וְּאַל תֵּפֶן לַיֵּּצֶר". הגה זה, אומרים החוקרים, כלל לא היה ההגה העגול שאנחנו מכירים היום, אלא לוח-עץ שבאמצעותו כיוונו את הסירה לפנות ימינה או שמאלה. אותה פונקציה קיימת גם היום בסירות וגם במטוסים שבזנבם קיים הגה-כיוון, שהטייתו מפנה את חרטום הכלי ימינה ושמאלה. ויש אומרים שההגה המדובר הוא בעצם עוגן הספינה. ובכל זאת, איך הגיע ההגה להיות מה שאנחנו מכירים היום? יעקב עציון באתר האקדמיה ללשון מסביר כי סדר הדברים הוא כך: הפיוט "כי הנה כחומר" היה נפוץ ואהוב על הבריות, ולכן הצירוף "כהגה ביד המלח" היה מוכר לרבים. לאחר שנתקבע ההגה לשמו של מכשיר ההיגוי בספינה, הוא עלה גם ליבשה, אל המכונית, ולימים אף המריא לשחקים במטוס. מן המילה הֶגֶה נגזרו בעברית החדשה המילים הַגַאי (מלח המופקד על הגה כלי השיט) והִּגוּי (כגון בצירופים "מוט היגוי", "ועדת היגוי").

מעניין, שאותו היגיון תרתי משמע עובד גם באנגלית: steering wheel הוא שמו של ההגה המוכר לנו במכונית, שלא היתה מצוייה גם בימי האנגלים הקדמונים, אבל המילה היתה גם היתה – הפועל to steer שפירושו לכוון את כלי התחבורה, גם שם, במקור ספינה או סירה, נלקח משם העצם steer, שהוא הגה-כיוון, ואחד הפירושים מצביע על כך שהמקור הוא מוט ששימש להטיית כלי השיט.

ולא הוצאנו הגה על ההֶגֶה האחר – שאין לו כל קשר להגה שלנו! – שעניינו דיבור וגם מחשבה, וממנו בין השאר הגה שמוציאים מהפה, הֲגִּיָּה, הגוּת והיגיון. "לאֹ יָמוּש סֵּפֶר הַתוֹרָה הַזֶה מִּפִּיָך וְּהָגִּיתָ בוֹ יוֹמָם וָלַיְּלָה לְּמַעַן תִּשְּמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָתוּב בוֹ כִּי אָז תַצְּלִּיחַ אֶת דְּרָכֶָך וְּאָז תַשְּׂכִּיל" מנחיל משה את משנתו ליהושע בן-נון יורשו בהנהגת העם. מחקרים בתחום הלשון עוסקים בצלילי השפה (תורת ההגה) ובמבנה המילים (תורת הצורות).

"אגד" אימצה את ההגה העגול עם הסיסמה "טוב שההגה בידיים של אגד", ורק נקווה שלא יתקיים בו מה שנאמר בספר שמואל על עֲמָשָׂא "כַאֲשֶר הֹגָה מִּן הַמְּסִּלָה", עוד שימוש-לשון להגה שפירושו הוסר, הורחק.

ההגאי או הנהג אוחזים בהגה, אבל בסוף המסע חייבים לבלום, ואנחנו מגיעים אל הבלמים שמקורם בשורש בלם שעניינו חסימה ועצירה, כולל בלימת הפה והלשון. מן העצירה והחסימה גם אוצר בָלוּם, כזה שהוא מלא וגדוש. "נוֹטֶה צָפוֹן עַל תֹהוּ, תֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִּימָה" נאמר בספר איוב. היום היינו מפרשים שהארץ תלוייה על אפס, אין. אבל ההסבר של רבי אילעא במסכת חולין: "אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה". לעתים, קרב-בלימה משיג תוצאות טובות יותר ממתקפה, כך גם במגרש הכדורגל ובתפקידו של הבַלָם.

ה-brake באנגלית – וממנו כמובן הנדברקס, בלם-יד במכונית – מקורו בפועל קרוב-צליל to break, לשבור, מפני שהשימוש הראשון, לפני זה של הבלמים במכונית, היה במכשיר של הכאה וכתישה, ובמיוחד במובן של ניפוץ הפשתן כדי להפריד את הסיבים. כשהוסיפו לכך את המילה הצרפתית bras, זרוע - וכשנתמעטו מנפצי הפשתן – הגיעה הלשון האנגלית ל-brake במובן של זרוע מיכנית, ומכאן קצרה היתה הדרך לעצירה בחריקת-בלמים, וגם לנו זהו סימן "לתת ברקס".