הצחקת אותי

צחוק בצד, גם על השורש צחק יש מה לומר – ונעשה זאת ברצינות מלווה בבת-צחוק, ולו רק מפני שהצחוק יפה לבריאות.

צחק – וקרוביו המילוליים והתוכניים שׂחק, גחך, דחכ – קיימים בכל לשונות האיזור מאוגריתית וארמית ועד ערבית ואתיופית, וכולם מתיייחסים למה שמשוייך רק למין האנושי, הצחוק והחיוך, אף כי יש הקושרים לכאן גם את קרובינו, קופי שימפנזה. כדרכנו בחיפוש שורשי המילים אנחנו פונים למקור העברי הקדום ביותר, המקרא, ושם הדוגמאות ממש מעלות בת-צחוק על שפתינו ולהחלפת דַחְכּוֹת, כמובן מן השורש הקרוב בערבית. בשני הדורות הראשונים של אבות האומה, אברהם ויצחק, ה"צחוקים" הם ממש חלק מן הסיפור: אלוהים מבשר לאברם (בן 99, נא לזכור) שייוולד בן לו ולאשתו שרה "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָנָיו וַיִּצְחָק וַיאֹּמֶר בְלִּבוֹ הַלְבֶן מֵאָה שָנָה יִּוָלֵד וְאִּם שָׂרָה הֲבַת תִּשְעִּים שָנָה תֵלֵד... וַיאֹּמֶר אֱלֹהִּים אֲבָל שָׂרָה אִּשְתְךָ יֹּלֶדֶת לְָך בֵן וְקָרָאתָ אֶת שְמוֹ יִּצְחָק". שרה לא פחות סקפטית בתגובה לדברי המלאכים המבשרים על הבן שיהיה "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְקִּרְבָּה לֵאמֹּר אַחֲרֵי בְלֹתִּי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹּנִּי זָקֵן" ומכאן מתפתחים האירועים להיעלבות הקב"ה שאומר "לָמָה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה", ומייד אחרי זה: "וַתְכַחֵש שָׂרָה לֵאמֹּר לאֹּ צָחַקְתִּי כִּּי יָרֵאָה וַיאֹּמֶר לאֹּ כִּּי צָחָקְתְ". הצחוק הוא כנראה עניין משפחתי: הסיבה לגירוש הָגָר היתה "וַתֵרֶא שָׂרָה אֶת בֶן הָגָר הַמִּצְרִּית אֲשֶר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק". עובר דור, הפעם (צוחק מי שצוחק אחרון?) "וַיַשְקֵף אֲבִּימֶלְֶך מֶלְֶך פְלִּשְתִּים בְעַד הַחַלוֹן וַיַרְא וְהִּנֵה יִּצְחָק מְצַחֵק אֵת רִּבְקָה אִּשְתוֹ". מִּצְחקי-מבוגרים, אתם יודעים, לא כאלה שנועדו דווקא להצחיק.

גם בהמשך, המקרא מביא מצחקים ומשחקים שונים, ובהם הסימן האולטימטיבי לחיים מאושרים: "ורְחֹּבוֹת הָעִּיר יִּמָלְאו יְלָדִּים וִּילָדוֹת מְשַׂחֲקִּים בִּרְחֹּבֹּתֶיהָ" לפי הנביא זכריה.

ואם אנחנו באיזור המילולי, נזכיר גם את הגיחוך והמגוחך שקרובים לצחוק, וגם את החיוך מלשון חֵךְ, שממנה אגב גם חניכים וגם חינוך, במקור כנראה משפשוף החך והחניכים של הילד בתמרים לעוסים במטרה לחנכו. כתב בן-יהודה במילונו: "יִּגְחַךְ כמו צחק, והסופרים החדשים החלו להשתמש בו במשמעות צחק בלא קול, בתנועת הפה והעינים בלבד", ומְגוחָךְ הוא מה שראוי לצחוק וללעוג עליו.

שחוק וצחוק קיימים כמובן גם בלשונות אחרות, ואלה המבוססות על לטינית לקחו את הפועל ridere שהיה בצרפתית ל-rire ובאיטלקית ridere, ולפי ההיגיון המילולי והמעשי, לחייך הוא surire בצרפתית ו-sorridere באיטלקית. ואם זה נשמע לכם מוכר, הרי לכם הקטע הידוע מן האופרה "ליצנים" (באיטלקית Pagliacci( מאת רוג'רו ליאונקוואלו:

!Ridi, Pagliaccio, / sul tuo amore infranto! // Ridi del duol, che t'avvelena il cor ובעברית: "צחק, ליצן / אהבתך נשברה! // צחק על הכאב שמרעיל את ליבך".

"העולם מצחיק אז צוחקים" לפי הגשש החיוור, ולשואל מי היו הגששים נשיב ברוח זו: הצחקתיהוהו.