הפנסיה, שכרה בצידה

חייכם, קוראים יקרים, שאם אינכם קוראים את הדברים הבאים, שכרכם יוצא בהפסדכם ואין אתם יוצאים נשכרים מכך כלל ועיקר. הקריאה, לעומת זה, שכרה בצידה. על הפרק כמובן השורש שכר, ובנדיבותנו חסכנו מכם את העונש שמלווה אותו לעתים קרובות.

ראשית, נדייק ונאמר כי יש הבחנה בין שכר למשכורת: לפיה, שכר הוא התמורה שניתנת לעובדי כפיים (עובדי "צווארון כחול") בעוד שמשכורת משולמת לעובדי "צווארון לבן". המשכורת משולמת בדרך כלל על בסיס חודשי, ואילו השכר משולם לפי בסיס קצר יותר כגון שעה, יום או שבוע, למשל לשכיר-יום. הבחנות אלה לא מתקיימות במקרים רבים, ולכן תמצאו תלוש-שכר וגם תלוש-משכורת, הסכם שכר לעובדי "צווארון לבן" למהדרין ועוד. ההבחנה גם אינה נשמרת כשמדברים על שכיר, להבדיל מעצמאי, יהא צבע צווארונו אשר יהא. צווארון אחר לגמרי יש לשכיר-חרב, וגם לא בדקנו מה נוהג ללבוש שכיר-עט, כינוי שלילי לעיתונאי הכותב על פי הזמנה ולעתים גם נגד מצפונו, אם נאמין למילון אבן-שושן. באנגלית, לפי ההבחנה הזו, שכר הוא wages ואילו משכורת, salary, מהדהדת את המילה salt, מלח, זכר לימים שבהם שולמה משכורת החיילים במלח שהיה נדיר. מעניין, שגם ביוונית יש דבר דומה: sitos היא חיטה, דגן, ו-siterion הוא תשלום. השכר התגלגל גם למילה שכר, שממנה קיבלנו את טיסות-השכר.

הרבה לפני האיגודים המקצועיים, דאגה התורה לאינטרסים של השכירים, אבל שמרה גם על אלה של המעסיקים. לפי מסכת בבא מציעא "השּׂוֹכֵר את האֻמנִין וחזרוּ בהן, ידן על התחתוֹנה. אִם בעל הביִת חוֹזֵר בוֹ, ידוֹ על התחתוֹנה. כל המשנה, ידוֹ על התחתוֹנה. וכל החוֹזֵר בוֹ, ידוֹ על התחתוֹנה". ומיהו שכיר? אומר הפרשן: "השּׂוֹכֵר את האֻמנִין - בקבלנוּת, כְך מלאכה בכְך וכְך מעוֹת". התורה דאגה גם לכך שהמעסיק ימלא את התחייבויותיו והמִצווה מתרי"ג מצוות מעוגנת בפסוק "לאֹ תעֲשֹק שכִיר ענִי ואביוֹן מֵאחיָך אוֹ מִגֵרָך אֲשר בארצָך בִשעריָך. ביוֹמוֹ תִתֵן שכרוֹ ולאֹ תבוֹא עליו השמש כִי ענִי הוּא". הלנת שכר שמתוארת כאן היא מן השורש לון, לישון; אותה הֲלנה היא גם במשמעות של אירוח לשעות הלילה – וגם במובן של עיכוב השכר המגיע לעובד מעבר ליום העבודה. "מִנעִי קוֹלְֵך מִבכִי ועֵיניְִך מִדִמעה כִי יֵש שכר לִפעֻלתֵךְ נאֻם ה'" אומר הנביא ירמיהו, ולרות המואביה שהתגיירה אמר בעז אשהּ: "ישלֵם יהוה פעֳלְֵך וּתהִי משכֻרתֵךְ שלֵמה מֵעִם יהוה אֱלֹהֵי יִשראֵל אֲשר באת לחֲסוֹת תחת כנפיו".

השכר יכול להשתלם בכסף ממש, וגם אפשר שיהיה בלתי-מוחשי. כזה הוא בדרך כלל מה שמתכוונים אליו בצירוף שכר ועונש; וגם בביטויים כמו "בא על שכרו" וגם "יש שכר לפעולתו", ובוודאי בפסוק מתוך פרקי אבות על "שכר מִצוה, מִצוה. וּשכר עֲבֵרה, עֲבֵרה". לשכת עורכי הדין אימצה את הביטוי ויצרה את תוכנית "שכר מצווה" שמעניקה סיוע משפטי חינמי (פרוֹ-בוֹנוֹ). מיותר לציין את המרחק משכר-הטרחה שגובים עורכי הדין בדרך כלל (למשל בכתיבת חוזי-שכירות) ולא כשהם עוסקים במצוות. בהזדמנויות רבות מצטטים אצלנו – איש-איש לפי האינטרס שלו – את אלכסנדר ינאי, אשר בעקבות סיפור מן התורה וביטוי שנוצר כתוצאה ממנו, ציווה לשלומציון אשתו: "אל תתייראי מן הפרוּשין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס". וזה קרה אחרי ששילם לא מעט רבע געלט, שכר-לימוד.

עוברות השנים (הרבה!) ואחריהן מגיעים השכירים לגיל הפנסיה. ואיך הם מרגישים בה? תלוי. מפני שהמילה פנסיה לקוחה מן הפועל הלטיני pendere, לתלות. הפנסיה היא תשלום, שכר, ובכמה שפות – כולל המילה שקל בעברית – יש קשר בין משהו ששוקלים אותו לבין היותו אמצעי-תשלום. כך גם הפנסיון שאנחנו משלמים כדי ללון בו. ומאותו פועל גם ה-pendulum, מטוטלת תלוייה ומתנדנדת.