מעשה נורא בסופר סת"ם ומנת קלמארי

במשיכת-קולמוס אחת – או שמא משיכת-מקלדת – נוכל לספר לכם שמסע-המילים מביא אותנו מן הקלמארי שבים ולאחר מכן בצלחת, אל צלילי המוסיקה, כשבאמצע מתערב סופר סת"ם בסיפור העלילה, ובסוף נקנח בחופן זיתים משובחים.

הכל מתחיל ונגמר בקוּלְמוֹס, מילה שהגיעה אלינו מן היוונית kalamos שפירושה קָנֶה. הצמח הנפוץ היה בידיהם של אנשי העולם העתיק לכלי-כתיבה לאחר שחידדו אותו וטבלוהו בדיו. ומה מזכירים הקנה והעט? את דיונוני הרחף השטים להם בים, גם משום שהם צרים, ארוכים ומחודדים כמו עט – וגם בגלל הדיו בגופם שהם יורים בשעת סכנה כ"מסך עשן". מכאן, בדרכם לצלחת (מנה לא-כשרה בעליל) הם זכו להיקרא באיטלקית calamaro ביחיד ו-calamari ברבים.

חוזרים ל-kalamos היוונית שהיתה ל-calamus בלטינית ולכלי הכתיבה שהתפתח עם השנים, ויש לו גרסאות שונות: באנגלית, למשל, reed pen מקורו בקנה, ואילו quill עשוי מנוצה של בעל-כנף. בין המשתמשים בעטים אלה, סופרי סת"ם הכותבים ספרי-תורה, תפילין ומזוזות. "זָכָה קָנֶה לִיּטוֹל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס לִכְּתוֹב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים" נאמר במסכת תענית. וגם המשילו אותו למי שהוא טוב-מזג, ורבי אלעזר דרש: "לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם רַךְ כְקָנֶה וְאַל יְהֵא קָשֶה כְאֶרֶז. וּלְפִיכְָך זָכָה קָנֶה לִיּטוֹל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס לִכְּתוֹב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה תְּפִילִין וּמְזוּזוֹת". את הפסוק מספר שמות "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" דרשו כך במסכת שבת: "הִתְנָאֵה לְפָנָיו בְּמִצְוֹת: עֲשֵה לְפָנָיו סוּכָה נָאָה, וְלוּלָב נָאֶה, וְשוֹפָר נָאֶה, צִיצִית נָאָה, סֵפֶר תּוֹרָה נָאֶה, וְכָתוּב בּוֹ לִשְמוֹ בִּדְיוֹ נָאֶה, בְּקוּלְמוֹס נָאֶה, בְּלַבְלָר אוּמָן". וכשרצו לומר שבעניין מסויים כבר כתבו ודנו הרבה, נוצר הביטוי היפה "כַמָה דְיוֹת מִשְתַּפְכוֹת, כַמָה קוּלְמוֹסִין מִשְתַּבְּרִין". שאלה: האם קַלַם, עט בערבית, הוא מכאן? מילונאי צרפתי שחקר מילים בערבית שנכנסו לצרפתית רואה כאן "אנלוגיה מרהיבה בין קַלַם ל-calamus בלטינית", אבל חוקרים אחרים שמצטטת ויקיפדיה דוחים את הסברה מכל וכל ומגדירים זאת אטימולוגיה עממית.

והיכן מניחים את העט? כמובן בקלמר, שגם הוא מאותו שורש יווני. בלטינית הוא calamarium ובמקורותינו הוא מופיע כקלמרין (ביחיד, לא ריבוי. בדומה לפסנתרין שהיה לפסנתר). פרשן המשנה רבי עובדיה מברטנורא אומר: "כלי עשוי לתת בתוכו הדיו והקולמוס והכלים הצריכים לסופר". ויש מי שסבור שזו קסת דיו.

באתנחתא מוסיקלית נספר על הקַלְמִית, כלי נגינה מימי הביניים והרנסאנס, חליל-רועים לפי האקדמיה ללשון, ממשפחת כלי הנשיפה מעץ ואביו של האַבּוּב המודרני, הבנוי מקנה ארוך שקצהו הולך ומתרחב כפעמון. לקלמית, אומר המילון, היה צליל חד ופולח, ועל כן התאימה לנגינה תחת כיפת השמיים. בגרמנית יש מילה דומה Schalmei, ובצרפתית schallemele שהתגלגלה לאנגלית shawm.

הבטחנו קינוח ולשם כך נחזור ליוון, לקצה הדרומי של חצי-האי פלופונסוס, שם נמצאת העיר קַלַמַטָה. האם יש קשר ל-kalamos, הקנה המדובר? תלוי את מי שואלים. את הדיון תוכלו להעשיר במשקה ובצלוחית זיתי קלמטה משובחים הגדלים בקרבתה.

בוודאי תודו, שהנושא היה ראוי ליותר מאשר פליטת-קולמוס.