דרך רשעים משודרגת

"עַד מָתַי רְשָעִים יַעֲלֹזוּ" תוהה משורר תהלים. אין לנו בשורות טובות בעניין, וגם לא לגבי משאלה אחרת שלו: "יִתַמּוּ חַטָאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָעִים עוֹד אֵינָם". כשכל-כך הרבה רשעים סובבים אותנו מכל עבר, על הציר הזה, ציר הרשע, ינוע ה"רגע" וינסה לענות על השאלות לפחות מן הצד הלשוני.

האמת, שעל מקור המילה יש מעט מה לומר פרט לכך שהיא נגזרת מן השורש רעע, שממנו גם המילה רַע. לפחות שני מילונאים קושרים אותה למילה ערבית דומה, רַשַעַ, שמובנה (הוא היה) חלש, אבל אינם מסבירים את הקשר. מה שנותר לנו הוא לבחון כיצד דרך רשעים המקראית שודרגה עם השנים והיתה לציר של ממש שמגיע מקוריאה הצפונית ועד איראן. שאלה: מתי יוכרז אדם כרָשָע? (נציין מייד כי לשם הנוחיות ננקטת כאן לשון זכר, אבל גם מרשעות יש לא מעט). מדוע אנטיוכוס היווני או המן האגגי הם רשעים – אבל על קין לא נאמר דבר כזה, למרות הדם שעל ידיו? תשובה: אולי, מפני שההלכה מבחינה בין עבירה חד פעמית לדפוס פעולה קבוע. יש לציין שבמקור היא עוסקת לא במתן כינויי גנאי סתם, אלא במי שעובר על ההלכה במזיד.

במקורותינו תמצאו אינסוף אזכורים לצדיקים ולרשעים, ואפילו המילה "ציבור" נדרשה כראשי תיבות של: צדיקים, בינוניים ורשעים. ביניהם יש כאלה שהם "רשע לתיאבון" שעובר עבירות להנאתו, ואחרים "רשע להכעיס" שעושה כן כדי להכעיס את אלוהים.

אברהם אבינו היה הראשון שעימת קטבים אלה כשטען בפני אלוהים: "הַאַף תִסְפֶה צַדִיק עִם רָשָע"? מכאן, עימות בין צדיקים ורשעים – ובעיקר השכר והעונש שאלה ואלה מקבלים – הוא מקור לתהיות רבות שמוצאות ביטויים שונים, שאולי המפורסם שבהם לקוח מן הגמרא במסכת ברכות: "אָמַר [משה] לְפָנָיו: רִּבוֹנוֹ שֶל עוֹלָם! מִפְנֵי מָה יֵש צַדִיק וְטוֹב לוֹ, וְיֵש צַדִיק וְרַע לוֹ, יֵש רָשָע וְטוֹב לוֹ, וְיֵש רָשָע וְרַע לוֹ?" ובניסוח אחר, הפעם של ירמיהו הנביא, "מַדוּעַ דֶרְֶך רְשָעִים צָלֵחָה", וגם כאן בסימן שאלה גדול.

רשע מיוחד במינו הוא אחד מארבעת הבנים שההגדה של פסח מספרת עליהם. "רָשָע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזאֹת לָכֶם? לָכֶם - וְלאֹ לוֹ. וּלְפִי שֶהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְלָל כָפַר בְּעִקָר". אבל, כך אומר הדרשן, התורה מדריכה להתייחס גם אליו. הלא גם הוא יהודי, ועצם זה שבא לטעון מוכיח שהוא מבקש שנתייחס אליו, נענה לו באופן ענייני, ואולי הדברים ייכנסו לאוזניו.

ההבחנה בין צדיק לרשע לא הצטמצמה לאופיים של אנשים והעבירות שהם עושים. מן האיש הרשע קיבלנו את הרֶשע – כולל כתובים שבהם נחרזת המילה בפשע וגם בישע – הרִשְעָה, וצירופים שונים כמו אגרוף-רשע, חרצובות-רשע ועוד. אין כמו הרֶשע כדי לאפיין שליטים ואומות, ומכאן "נְקֹם נִקְמַת דַם עֲבָדֶיךָ מֵאֻּמָה הָרְשָעָה" בפזמון חנוכה "מעוז צור", ושם הכוונה למלכויות אדום ורומי. ויש אפילו הכפלה: "כוּשַן רִשְעָתַיִם מֶלְֶך אֲרַם נַהֲרָיִם" בספר שופטים, שֵם המשלב את אויבי ישראל כוּש וארם ומוּעצם על ידי שימוש בצורת זוגי ובכינוי "רשע", וכך גם הביטוי "רשע מרושע".

מושג ערכי כל-כך, אי-אפשר שלא ייכנס למערכת המשפט, שם מורשע הוא מי שקודם לכן היה רק בחזקת נאשם. העברית המודרנית חורגת מהכלל שרק עבירה שיטתית "מזכה" בתואר רשע, וגם מי שחטא רק פעם אחת אפשר שיורשע בדין. באנגלית הוא convicted. השימוש המשפטי במילה הוא מאוחר, ובמקור זהו צירוף של com (עִם) + vincere, לנצֵח (כמו בביטוי באתי, ראיתי, ניצחתי; veni, vidi, vici). הכוונה היתה למי שנוצח בוויכוח, השתכנע. ואולי הוא דומה למה שאנו אומרים היום שָפוּט של מישהו?

אין טוב לסיים מאשר בדברי ההוגה הצלול וההגיוני מכולם, הרמב"ם, בסיום חיבורו "שמונה פרקים": "ותבין מן כל מה שאמרנוהו שפעולות האדם מסוּרות אליו, וברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם לו על אחד משני העניינים".