חוזרים לתקופת האבן

בזה ה"רגע", גם אם לא נמצא את אבן-החכמים המיוחלת, לפחות נאסוף כמה וכמה אבנים יקרות, שהמכנה המשותף לכולן חקוק באבן. בחיפושינו, נהפוך כל אבן ונשתדל לא להשאיר אבן על אבן.

האבן מלווה אותנו משחר ההיסטוריה ונמצאת בכל מקום, ודימוייה נקשר תמיד במשהו חזק ויציב. דווקא משחק הילדים "אבן, נייר ומספריים" מצא את האיזון בין שלושת אלה, כשהאבן יכולה להכות בשניים האחרים, אבל המספריים יכולים לגזור את הנייר, והאחרון יכול לעטוף את האבן. המילון, מכל מקום, נצמד בהגדרתו לדימוי המקובל: "גוף קשה, חזק, יחצבוהו מהסלעים ויבנו בו בתים וכדומה". ולא רק בתים, אלא את העולם כולו: אבן שְׁתִיָּה היא סלע בקרקע המקדש בירושלים "והאמינו היהודים שממנה התחילה בריאת העולם". לא שתייה כזו ששותים אלא תשתית. לפי בבא מציעא, "אבן טוֹעִים היתה בירושלים. כל מי שאבדה לו אבידה נפנה לשם וכל מי שמוצא אבידה נפנה לשם, זה עומד ומכריז וזה עומד ונותן סימנין ונוטלּה". יש מפרשים "אבן טוען" מלשון אבן של האדם שאיבד משהו וטוען את דבריו, ואחרים מלשון תועים ומחפשים את אבידתם.

היינו זקוקים לאבן-בוחן משוכללת כדי לברור אלו מילים ייכנסו למסגרת זו, והיא חשובה לא פחות מאבן-הבוחן המקורית, למשל אבן יֹושְׁפֶה שחור ששימשה לבחון ולזהות זהב, כסף ונחושת. באמצעותה היינו יכולים לברור בין אבנים טובות ומרגליות לבין אבנים חסרות ייחוס, או כאלה שמפריעות ויש לסַקֵּל אותן, לסלק מן השדה כדי להכינו לזריעה. ויש אפילו אבנים שמדמות את מה ששמחים להיפטר ממנו: "מַרְׁכְׁבֹת פַרְׁעֹה וְׁחֵּילוֹ יָּרָּה בַיָּם וּמִבְׁחַר שָּלִשָּיו טֻבְׁעוּ בְׁיַם סוּף. תְׁהֹמֹת יְׁכַסְׁימֻוּ יָּרְׁדוּ בִמְׁצוֹֹלת כְׁמוֹ אָּבֶן" בשירת הים של משה. שנים אחרי זה, הערך "יידוי אבנים" קיים בוויקיפדיה, כמייצגת המציאות, רק בשבע שפות ובהן עברית וערבית, והערך "טרור אבנים פלסטיני" רק בעברית.

לא מפליא, שהדימויים הרבים שנקשרו באבנים עברו גם לשמות משפחה, מאבא אבן, אַבְׁנִי וגם אבן-צור ושמות אחרים כמו שטיינברג (הר-אבן) ואדלשטיין (אבן יקרה). נראה, שרבים נמשכו לכך, נטלו מלועזית והעבירו לעברית ממש כמו אבן שואבת, המגנט שמוזכר כבר בתלמוד, ועליו אומר רש"י: "אבן שואבת - דרך אותה האבן להגביה המתכת ולתלותה באוויר". התיאור הציורי הזה כמעט וגרם לנו להתאבֵּן.

אדם צריך להיות בעל לב אבן ("יש אנשים עם לב של אבן / יש אבנים עם לב אדם" כתב יוסי גמזו בשירו "הכותל") ולרמות במאזני-רשע ובאבני-מרמה שאין המשקל בהן ראוי. עליהם אומר הנביא חבקוק: "הוֹי בֹצֵּעַ בֶצַע רָּע לְׁבֵּיתוֹ... כִי אֶבֶן מִקִיר תִזְׁעָּק וְׁכָּפִיס מֵּעֵּץ יַעֲנֶנָּה".

בלטינית, אבן היא petra שממנה גם המילים והשמות בצרפתית Pierre, בספרדית Pedro, באיטלקית Pietro ובאנגלית Peter. לפני כולם היה פטרוס הקדוש שעל שמו כנסיית San Pietro ברומא, שהוא שמעון כֵּיפָּא (=סלע) המופיע בברית החדשה. מילה לטינית אחרת לאבן היא lapis ומן התכשיטים מוּכָּר lapis lazuli, אבן-חן כחולה, וזהו כבר צירוף של מילה בלטינית עם מילה ערבית שמקורה בפרסית. מה שמחזיר אותנו אחורנית לפרהיסטוריה, לתקופת האבן הקדומה, הפַליאוליתית ואחריה הניאוליתית, שבה שכללו אבותינו את כלי האבן והחלו לעבד את האדמה ולאלף בעלי חיים. אכן, אבן-דרך חשובה בתולדותינו. בשמות של כל התקופות מופיעה המילה ליתוס, אבן ביוונית. ממנה נגזרה הליתוגרפיה, הֶדְׁפֵּס אֶבֶן – וגם היסוד המתכתי ליתיום שתמצאו למשל בתרופות וגם בסוללות, והמילון קורא לו אַבְׁנָּן. לא לבלבל עם האבנית בקומקום, ולא חלילה עם האבנים בכליות והמחלה שהן גורמות ונקראת Nephrolithiasis.

ולסיום, בקשה אחת מן הקוראים: "בוֹר שֶשָּתִיתָּ מִמֶנוּ אַל תִזְׁרֹק בוֹ אֶבֶן", ובוודאי לא בבית של זכוכית.