גומרים הולכים

"חמודי, סיימת את הבננה?" אומרת אם עבריה לבנה המתוק, כשברוח לשון-התקופה היא נמנעת מהפועל לגמור על כל הטיותיו, ובהן השאלה ה"בלתי-ראוייה" גמרת? הילדים, בעקבותיה, בקרוב לא יידעו שהפועל קיים. לכן, מנוי וגמור עם ה"רגע" לגמור אחת ולתמיד (בסדר, גם לסיים) את השטות הזו ולהחזיר גמירה ליושנה.

האם זה החל בסטלה המגמרת בסרט "אסקימו לימון"? ממש לא. כבר במסכת יבמות בתלמוד תמצאו את המונח גְּמַר בִיאָה שהוא בדיוק מה שאתם חושבים עליו. אבל מכאן, חסרת כל הצדקה גישתם של צחֵי-הלשון שנימנו וגמרו לגמור על פועל לגיטימי ולעוות את הפרצוף כשמישהו משתמש בו. כמו הרבה מילים אחרות בעברית, גם השורש גמר קרוב למילים דומות בצליל ובמשמעות בארמית ובערבית. איך מתקשרת לכאן הגמרא, שביחד עם המשנה היא התלמוד? לפי מילון בן-יהודה, הגמרא (זו הצורה הארמית; היא נקראה גם גְּמָרָה) היא "דבר שלמד אדם מפי רבו... ואח"כ הועתק השם הזה בהרחבה לכל המשא ומתן בדברי המשנה", אבל שמה ניתן לה רק לאחר שכונסה למה שהיא מוכרת היום. ישנה דיעה, שממנה נגזר הפועל גָמַר במשמעות הנדירה של לָמַד. אנחנו אומרים "הגמרא אומרת", בתצורה הארמית, אבל היו תקופות שהיא נקרא גָמָר, בזכר, "עד שסוף סוף הכריעה שמיעת האוזן על מראה העין, והחלו יותר ויותר להשתמש בהשם גמרא בלשון נקבה", דברי המילון.

לגיטימי לגמרי לגמור, וגם לומר זאת – בייחוד, שצירופי לשון רבים כוללים את הפועל הזה בצורה הטבעית ביותר. המשפטנים מדברים על גמירוּת-דעת שהיא כוונת הצדדים להיכנס להסכם מחייב. לכן, לא בודקים מה התכוון אדם מסויים אלא כיצד התנהג, מה היו הביטויים החיצוניים הגלויים אשר נקלטו על ידי הצד השני. מי שמכיר את ההגדרות האלה בוודאי עמד בבחינות הגמר וקיבל תעודת-גמר בפקולטה למשפטים. נגרים מדברים על גימור או תגמיר שמעניק לרהיט את יופיו. והספורטאים שואפים להעפיל בשלבי התחרות, ואם אפשר, גם לנצח במשחק הגמר או להגיע ראשונים לקו הגמר. ואם הם ממש מכורים לספורט, ייתכן שהם גַמְּרָנִים, אקסטרמיסטים לפי המילון.

הסופיות שבגמירה גם מתחברת לשורה של ביטויים שבהם משמעות המילה היא משהו מוחלט. כך ישנם צדיקים ורשעים גמורים, שגמולם ועונשם נחתמים בראש השנה, הראשונים לחיים והאחרונים למיתה. וכך גם המשפט היפה של הרמב"ם: "וחטא גמור הוא לומר לבעל תשובה זכוֹר מעשיך הראשונים" שהרי אם גמר אומר בליבו לחזור בתשובה, בוודאי שאין להזכיר לו את חטאיו. שונה ממנו הוא מי שגימֵר את נכסיו של פלוני, איבד אותם עד הסוף שלא נשאר מהם כלום. כזהו "בן סורר ומורה שסוף מגמֵר נכסֵי אביו... ויוצא לפרשת דרכים ומלסטֵם את הבריות" במסכת סנהדרין.

הבנתם את זה? לגמרי! מה שנותר לנו הוא לברך על המוגמר – וכאשר זה מתקשר לביטוי "לגמור את ההַלל", לשבֵח, מקורו בלשון ההלכתית לציון אמירת "הלל שלם", כלומר כל פרקי ההלל בספר תהלים, לעומת "חצי הלל" שבו מושמטים חלק מהם. פחות קאנוניות ועדיין יפות הן מילותיו של אפי נצר בשיר "אגדת המפוחית": "מפוחית תנגן לנו זמר / תספר לנו עוד אגדה / אנחנו נאהב עד בלי גמר / ותמיד נישאֵר כך, ילדה".

"יש לי זמר בלי גמר" שורר שמשון חלפי, אבל אנחנו נעדיף לגמור כאן, ולשים וגו' בסוף הדברים, קיצור של וגומר, המקבילה העברית של .etc שהיא קיצור של et cetera , מילולית "ועוד דברים דומים". זהו, גמרנו.