קריאת השכמה

מי שמשכימים בכל בוקר מחדש ומטים שֶׁכֶׁם כדי לסייע בבניין הארץ, ישמחו בוודאי לקרוא שיש קשר הדוק בין שכם להשכמה. עיקר הוראתו של הפועל השכים, מספר לנו עורך מילון בן-יהודה, היא הטעין משא על שכם הבהמה "אלא שהיתה זאת דרך הנוסעים להטעין ולנסוע השכם בבוקר, ועל כן מצוי גם הפועל השכים על-יד בבוקר וכד', עד שקיבל הצירוף השכים בבוקר, ובקיצור ממנו השכים בלבד, את הוראתו השכיחה ביותר בלשון: קימה בבוקר".

ואנחנו, ב"רגע" זה, טוענים על שכמנו את הנטל להראות איך מתחברות המילים זו לזו.

קודם כל נעשה מעט סדר בחלק האחורי: שם מופיעה כבר בתנ"ך המילה שֶׁכֶׁם כחלק העליון של הגוף, ומכאן ביטויים כמו "מִשִכְמוֹ וָמַעְלָה גָבֹהַ מִכָל הָעָם" שנאמר על שאול בן-קיש בטרם היה למלך. ויש שתרגמו שכם ככתף, כפי שהעבירו לארמית את הפסוק "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵּאת וְכַדָה עַל שִכְמָה". האקדמיה ללשון מכניסה מעט סדר בדברים: בעברית החדשה משמשת לצד המילה שכם (ברבים: שְכָמִים) גם המילה שִכְמָה (וברבים שְכָמוֹת) במשמעות שונה מעט: שִכְמָה היא כל אחת משתי העצמות הרחבות והמשולשות שבגב העליון, המחברת בין עצם הזרוע לעצם הבריח. החליטו בעצמכם אם את השכמיה אנחנו מניחים על השכם או על השכמות.

עכשיו, משהאנטומיה ברורה יותר, נראה כיצד השֶׁכם והשִכמה נרתמים למאמץ, שבסופו, אולי מישהו יודה להם ויטפח להם על השכם. העניין של השכָמה - תמיד בבוקר - מופיע שוב ושוב (או שמא נאמר השכֵּם והערֵּב?) במקרא. "וַיַשְכֵּם אַבְרָהָם בַבֹקֶׁר וַיִקַח לֶׁחֶׁם וְחֵּמַת מַיִם וַיִתֵּן אֶׁל הָגָר שָם עַל שִכְמָה וְאֶׁת הַיֶׁלֶׁד וַיְשַלְחֶׁהָ". ובהגיע זמנו, "וַיַשְכֵּם מֹשֶׁה בַבֹקֶׁר וַיַעַל אֶׁל הַר סִינַי כַאֲשֶׁר צִוָה יְהוָה אֹתוֹ וַיִקַח בְיָדוֹ שְנֵּי לֻחֹת אֲבָנִים". וגם הנביא ישעיהו השתמש בצירוף הלשון הזה: "הוֹי מַשְכִימֵּי בַבֹקֶׁר שֵּכָר יִרְדֹפו מְאַחֲרֵּי בַנֶׁשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵּם".

השֶׁכם שעליו עומסים הכל, אינו תמיד מתנדב לעשות כן. אנו רגילים לביטוי ה"חיובי" להטות שכם, אבל הנה בא המילון ונותן לנו זווית-ראייה שונה לגמרי: מטה שכם, נאמר שם, הריהו מַטֶׁה הנוגֵּש ונופל על השכם. ובמילון אחר נאמר בפשטות "מַקֵּל הַמַכֶׁה אֶׁת הַגַב" לפי הפסוק בספר ישעיהו "כִי אֶׁת עֹל סֻבֳּלוֹ וְאֵּת מַטֵּה שִכְמוֹ שֵּבֶׁט הַנֹגֵּש בוֹ הַחִתֹתָ כְיוֹם מִדְיָן". אנחנו מעדיפים לראות את הצד החיובי שבעניין, שֶׁכֶׁם אחד או "נתינת כתף", נשיאה משותפת בעול. ולפי מילותיו של חיים נחמן ביאליק: "תֶׁחֱזַקְנָה יְדֵּי כָל-אַחֵּינו הַמְחוֹנְנִים / עַפְרוֹת אַרְצֵּנו בַאֲשֶׁר הֵּם שָם; // אַל יִפֹל רוחֲכֶׁם – עַלִיזִים, מִתְרוֹנְנִים / בֹאו שְכֶׁם אֶׁחָד לְעֶׁזְרַת הָעָם!" לא מפתיע שהעול מושם על השכם והכתפיים של הבהמה, שנושאת בעול לא-מרצונה, ואולי גם חובטים בה במטה כדי לזרזה.

איך נקשרת לכאן העיר שְכֶׁם, עוד תצורה של המילה שֶׁכֶׁם, לבד מן האקטואליה שאחת לכמה זמן מתנהל בה מבצע צבאי ברוח הציווי "הקם להורגך השכם להורגו"? שְכֶׁם מוזכרת כבר בתנ"ך, גם כשם מקום וגם בשמו של שכם בן-חמור שאנס את דינה בת יעקב והביא על בני עירו את נקמתם האכזרית של שמעון ולוי. שם העיר – שנקראה במקור שלם, ומאוחר יותר הוסב שמה לשכֶׁם (ויש לכך כמובן פירושים שונים בפשט ובדרש) – נשמר בעברית, ואילו הערבים קוראים לה נַבְלֻס, שִערוב חינני של המילה היוונית neapolis, עיר חדשה.

אין טוב מאשר לסיים את הדברים בתפילה שנושאים ביציאה מבית המידרש: "מוֹדֶׁה אֲנִי לְפָנֶׁיָך יְיָ אֱלֹהֵּינו וֵּאלֹהֵּי אֲבֹתֵּינו, שֶׁשַמְתָ חֶׁלְקִי מִיוֹשְבֵּי בֵּית הַמִדְרָש. וְלאֹ שַמְתָ חֶׁלְקֵּי מִיוֹשְבֵּי קְרָנוֹת. שֶׁאֲנִי מַשְכִים וְהֵּם מַשְכִימִים. אֲנִי מַשְכִים לְדִבְרֵּי תוֹרָה וְהֵּם מַשְכִימִים לִדְבָרִים בְטֵּלִים".