על צומת דרכים

ה"רגע" הזה עלול להצמית אתכם, ונקווה רק שיהיה זה במשמעות אחת של המילה ולא באחרת: צמת אחד שאנחנו מדברים עליו הריהו הפסיק את חייו של מישהו והכרית אותם, ואילו וצמת השני פירושו קיבץ וכיווץ.

במשמעות ואולי אף בלשון, נכתב במילון בן-יהודה, קרוב שורש צמת אל השורש שמד. והמובאות מן המקורות מדברות על משמעות זו: "וּבְחסְדְָך תצְמִית אֹיְבי וְהאֲבדְת כל צֹרְרי נפְשִי כִי אֲנִי עבְדֶָּך" מבקש משורר תהילים. עניין הסופיות נשאל מן המוות גם לשימושי-לשון אחרים שהמוכר בהם הוא המילה צמיתות: "וְהארֶּץ לאֹ תִמכר לִצְמִתֻת כִי לִי הארֶּץ כִי גרִים וְתוֹשבִים אתֶּם עִמדִי" נאמר בספר ויקרא בפרק העוסק בחוקי השמיטה והיובל. וההסבר הוא שהקרקע שייכת לקב"ה כי הוא יצר אותה לבדו ללא שותפות של בני אדם, ולכן אסור לאף אדם לקחת בעלות עליה לצמיתות. אבל חפצים שהם מעשה ידי אדם שייכים לתמיד למי שיצר אותם. לבית, שהוא צמוד לקרקע אבל נוצר בידי אדם, יש דינים מיוחדים. את העיקרון הזה עיגנה קרן קיימת לישראל בתקנותיה מראשית המאה העשרים, ולפיו נאסר עליה למכור מקרקעותיה אלא להחכירן בלבד. בעקבותיה, אימצה את העיקרון גם מדינת ישראל סמוך להקמתה והוא חל על רוב מוחלט של הקרקעות.

מבחינת המשמעות הביטוי לחלוטין שהוא ארמי במקורו, מתרגם את לצמיתות בהקשר של ממכר הנשאר ברשות הקונה לעולם, לצמיתות. עניינו של השורש חלט קביעה ונחרצוּת. חלוּט פירושו מוסכם, מנוי וגמור, ומכאן גם המילה החְלטה בעברית החדשה.

לא רק מכירת קרקע יכולה להיות קשורה בצמיתות, אלא גם מי שיושב עליה ומעבד אותה, וכאלה היו הצמיתים במשטר הפאודלי שקיבלו מהאדון זכות לשבת בקרקע תמורת התחייבויות שונות כגון חלק מן התפוקה. צמיתים כאלה היו בכל התרבויות, וברוסיה למשל בוטלה הצמיתות רק ברפורמת האיכרים של הצאר אלכסנדר השני ב-1861. צמית הוא serf באנגלית (מאותו שורש של servant) ולעתים vassal גם היא ממילה שמשמעותה, כצפוי, עֶּבֶּד.

בצומת-דרכים זה מתפלגות המשמעויות, ומִצמיתים ואדוניהם אנחנו עוברים למה שעניינו מחובר, מכווץ ומקובץ – וכזה הוא למשל צומת-הגידים, "מקום שהגידים צומתין בו וממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין" למי שנזקק לתיאור מדוייק של מקום חיבורם של הגידים ברגלי הבהמה או העוף. צומת בית-דגן או צומת הסירה – מכאן הם מגיעים.

כך גם התיאור המצמית, כזה שמכווץ את הלב, של מחבר שיר השירים שאמר ליפתו "כְחוּט השנִי שִפְתֹתיְִך וּמִדְבריְך נאוֶּה כְפֶּלח הרִמוֹן רקתךְ מִבעד לְצמתךְ". לפי האטימולוג קליין, צמה היא משורש צמם שעניינו ללחוץ, לחבר ביחד, וממנו צמצום והצטמצמות. אבל ישנה גם גרסה שונה, לפיה הצמה היתה בעצם ניקאב, רעלה מוסלמית מסורתית לנשים – כיסוי גוף מלא הכולל חיג'אב ומטפחת, המכסה את כל פניה של האישה מלבד פתח צר לעיניים. וכך מתאר את הכיסוי הזה שלמה פרחון בן המאה ה-12, תיאור שנראה כאילו נכתב היום: "מנהג בא"י ובבל ואספמיא כל הנשים מכסין פניהן בסדין וכשכורכין אותו על פניהן מניחין דרך שפת הסדין חור אחד להסתכל בו כי אסור להסתכל בנשים".

אלא שהפעם הבאה תהייה בעוד המון זמן, ב-3 במאי. למה? כי בשבוע הבא ליל הסדר, וכמהדר במצווה אחריו אני יוצא זמנית מעבדות לחירות. אם תתגעגעו, תוכלו לראות כאן את כל הגליונות של "רגע של טריוויה" למן היווסדו: https://bit.ly/REGA-SHEL-TRIVIA