על המר (המתוק כבר התארח כאן בעבר)

סליחה ומחילה אם הטור הזה ישאיר לכם טעם מר, אבל עיסוקו במילה מר, וגם אם נעדן אותו מעט הוא יהיה לכל היותר מריר. אבל, נעשה הכל בלי שמץ של מרירות.

מר, כמו מילים דומות לה בלשונות האיזור (למשל קהווה מוּרַּ, שהוא קפה מר בערבית), הוא הטעם שמצטרף למתוק, מלוח וחמוץ, ולפי המבינים נוסף לו גם הטעם החמישי הקרוי אוּמָמִי. אפשר בהחלט להבין מדוע בניגוד מוחלט ליחסי-הציבור הטובים שיש למתוק – ממתיקות במובן של עדינות (בצרפתית זו אותה מילה: doucement) ועד תינוק מתוקי'לה – המר נושא עימו רק רגשי- מרירות וביטויים רבים מאוד שכולם שליליים. "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַּע טוֹב וְלַּטּוֹב רָע שָמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ שָמִים מַּר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר" גרסת הנביא ישעיהו ל"חמוצים" של היום. "וַּיִתְקַּבְצוּ אֵלָיו [אל דוד, בטרם היה למלך] כָל אִיש מָצוֹק וְכָל אִיש אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִיש מַּר נֶׁפֶׁש וַּיְהִי עֲלֵיהֶׁם לְשָר". מר יכול להיות לא רק האדם עצמו אלא גם מי שממרר את חייו וגורם לו צער, ולא אחר מקֹהלת רב-הנשים אמר (במר-ליבו? בהתקף של מרה שחורה? בהתמרמרות?) "וּמוֹצֶׁא אֲנִי מַּר מִמָוֶׁת אֶׁת הָאִשָה... טוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים יִמָלֵט מִמֶׁנָה וְחוֹטֵא יִלָכֶׁד בָּה". אגב, מר ממוות הוא כינוי לאחת משלוש הטיפות המרות שהממונה על נשמת המת מטיף לתוך הכוס שהוא משקה אותה מייד אחרי הפרידה מהגוף.

תיאור פיוטי תמצאו בשיר היפה "כי האדם עץ השדה" של נתן זך: "אהבתי וגם שנאתי / טעמתי מזה ומזה // קברו אותי בחלקה של עפר / ומר לי, מר לי בפה // כמו עץ השדה, כמו עץ השדה".

כדי שהמר (מתוק יש די והותר...) לא יישכח מאיתנו, אנחנו דואגים להזכיר אותו מדי שנה בליל הסדר, ואפילו מברכים על אכילת מרור. במקור, משום שאכלו את בשר הזבח "צְלִי אֵש וּמַּצּוֹת עַּל מְרֹרִים", וכשחרב המקדש ופסק המנהג, "על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים" כלשון המשנה. קולמוסים הרבה נשברו בניסיון לזהות את המרור, וחייכם שאתם רשאים לבחור מה שמתאים לכם: מסוגים שונים של חסה ועד חבלבלן המשוכות וחרחבינא מכחילה. העיקר שיהיה לכם מר בפה, ובלבד שלא תגיעו לידי בכי תמרורים.

השורש מרר התגלגל גם לשיח מור, שהפיקו ממנו את אחד מסממני הקטורת שהקטירו בבית המקדש, ולפי המדרש בית המקדש נבנה על ההר ש"נקרא שמו מוריה על שם המור". משם, במעבר חד, הבתולות שהובאו למבחן בפני אחשוורוש וטופלו "שִשָה חֳדָשִים בְשֶׁמֶׁן הַּמֹר". והנה, מן התנ"ך העברי שלנו התגלגל השם בצורה מלאה לשם הלועזי של המור והשרף שמפיקים ממנו Myrrh, וקרוב לו גם Myrtle, צמח הדס בעברית, הידוע גם הוא בריחו (בערבית הוא נקרא ריחַּאן) ועליו נאמר, כאחד מארבעת המינים של סוכות, "יש בו ריח ואין בו טעם".

בשָמים זה נחמד, אבל סופנו יהיה מר ונמהר אם לא נאכל משהו, מתוק או מר, או למצער מריר. כאן נוכל לבחור בשוקולד מריר או במשקה ביטר קמפארי או ביטר למון – כולם bitter, מתוך אותה מילה שיצרה גם את ה"בִיס" שנוגסים-נושכים במאכל, בגלל הטעם הנשכני. למאכלים וריחות מצמידים לא אחת תכונות דוקרניות (כמו במילה פיקנטי, דוקר) ואפילו אקריליק שיש לו ריח דוקר (חד, עם מקור מילולי משותף לאקרופוליס, ל-acid ועוד). בלשונות הנגזרות מלטינית העדיפו להסתמך על amarus, מר, אבל הדמיון הוא מקרי לגמרי. ממנו, לקחו באיטלקית את ה-Amaretto שהוא ליקר מתוק בטעם שקדים, ואת ה-amaretti שהן עוגיות שטעמן בא מאותו משקה שמשמש להכנתן, וגם משקדים ומגלעיני משמשים שמקנים להן את הטעם המריר.