כאן דרים בכפיפה אחת

כשהדיון הוא בשורש כפף, מן הראוי שננהג בקוראים בכפפות של משי ובלי כפייה, בכפיפות לכל הכללים המתבקשים.

כפף, וכך באותו צירוף אותיות ממש גם בערבית, קרוב בצליל ובמשמעות למילה כף בהקשר של כף-יד. כשבא אליעזר בן יהודה בקור הירושלמי לחדש מילה למה שעד אז כינו בתי-ידיים, הוא הגה את המילה כפפה, כף קטנה. בוודאי עמדו לנגד עיניו כפוּף, כפפות בערבית. בגרמנית, אגב, כפפה היא Handschuh, נעל-יד, אבל גרסה מוקדמת יותר שלה הניבה את המילה שבה משתמשים בלשונות לטיניות: gant היא כפפה בצרפתית, guante בספרדית. "שהבתים [הכוונה לבתי- תפילין] עשויין כעין בתי ידיים שקורין גוט"ן" כותב רש"י, שדיבר צרפתית, בפירושו למשנה, והכוונה ל"גאנט", כפפות. לפני כן, בתי-ידיים היו בעצם שרוולים. ולא הזכרנו את תא-הכפפות במכונית, שיש בו הכל, ממגבוני-נייר ועד מראה קטנה, מסרק ושפתון – אבל כפפות בוודאי אין שם!

אחרי כמה כיפופי-ידיים מילוליים נחזור לשורש המקורי, כפף, שקרוב גם לשורש כפה, שהרי כאשר כופים משהו בעצם מכופפים את האחר, בין אם אלו עבודות-כפייה ובין אלו "קבוצת האומות שהיו כפופים תחת שלמה" אצל הרמב"ם. כך גם בכל היררכיה שמבוססת על יחסי- כפיפות בין מנהל לכפיף, בתקווה שאין זה מקרה של "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". לכפופים נפשית ואולי גם גופנית, נועדה ברכת "זוֹקֵף כפוּפִים", אחת מברכות השחר הנאמרות כשמתעוררים מן השינה."הֲכזֶה יִהיֶה צוֹם אֶבחרֵהוּ יֹום עַנּוֹת אדם נַפׁשוֹ הֲלכֹף כאַגמֹן ראֹׁשוֹ ושַק ואֵפֶר יַצִיעַ הֲלזֶה תִקרא צוֹם ויֹום רצוֹן לַיהוה" שואל רטורית הנביא ישעיהו. במקרים רבים, אולי בכולם, כפייה היא אמצעי פסול, כפי שמבהיר התלמוד: "מִי שֶׁמֵת חמִיו אוֹ חֲמוֹתוֹ אֵינוֹ רַשַאי לכוֹף אֶת אִשׁתוֹ לִהיוֹת כוֹחֶלֶת [את עיניה] ולִהיוֹת פּוֹקֶסֶת [באודם את לחייה], אֶלא [אף הוא] כוֹפֶה מִטתוֹ, ונוֹהֵג עִמהּ אֲבֵילוּת". בחילופי גרסאות, במקרה אחר, המילה כופה הוחלפה במילה כופף, אבל לא נכפה את עצמנו עליכם, כי השורש כפה כבר זכה בעבר ל"רגע" משלו.

הבעל והאשה שבסיפורנו בוודאי דרים באושר ועושר בכפיפה אחת – ומהיכן הכפיפה? כפיפה במקורות היא סל שעשוי מכפות תמרים ששימש להובלה, לאחסון וגם לסינון, והמותג הידוע ביותר היה "כפיפה מצרית". וכשם שאנחנו אומרים שאין מניחים את כל הביצים "בסל אחד", התלמוד אומר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה". וכדי להביע שאדם צועק ומתלונן דווקא כשטוב לו למדנו "שאין חמור נוהֵק אלא מתוך כפיפה של חרובין", ואמר הפרשן: "שמח ומשתגע ומזיק אלא מתוך שיש לו סל של חרובין בצווארו שמתענג בהן".

אז זהו, זרקנו את הכפפה – ועכשיו תורכם להרים אותה.