הכל בלוף

אין טעם עוד לרמות את עצמנו: חייבים לכתוב על השורש רמה, ובכל זאת להשאיר את הדברים ברמה סבירה – אף שאין כל קשר לשוני (אולי קשר אחר?) בין מי שמרמה ומי שחי ברמה גבוהה.

לרמאים (כן, ישנם כאלה) עוד נגיע בהמשך, ותחילה נעסוק דווקא במשמעות נדירה יותר לפיה רומה הוא משליך, יורה. ומכאן כמובן הפסוקים הידועים בשירת הים: "אָשִירָה ליהוָה כִי גָאֹה גָאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה ביָם... מרְכְבֹת פרְעֹה וְחֵּילוֹ יָרָה ביָם וּמִבְחר שָלִשָיו טֻבְּעוּ בְים סוּף". ובמקום אחר במקרא, הנביא ירמיהו משמיע נבואת-זעם: "מִקוֹל פָרָש וְרֹמֵּה קֶשֶת בֹּרחת כָל הָעִיר בָּאוּ בֶּעָבִים וּבכֵּפִים עָלוּ כָל הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵּין יוֹשֵּב בָּהֵּן אִיש". מכאן, בקפיצה לעברית המודרנית, ובמקרה זה הצה"לית שאימצה את המקור התנכ"י ויצרה את שם כלי הנשק ררְנָ"ט, רומֵּה רימון נגד טנקים, רימון שנורה מרובה. על בסיס מילה זו, צרכי הזמן יצרו את ררנ"ג, רובה רימונים נגד מפגינים, שהאות ג' בסופו מציינת מפגינים, או את הגומי שממנו עשויות הכדוריות הפוגעות. השורש קיים גם בארמית, ובתלמוד שנכתב בחלקו הגדול בשפה זו, מקובל המונח וּרְמִינְהוּ כאשר משליכים, מטילים, שתי משניות זו על האחרת לבירור סתירה ביניהן.

לא רימינו כאן ולו בפרט אחד, כדי לעבור למשמעות השנייה של השורש, השקר. "ויאֹמֶר אֶל לָבָן מה זאֹת עָשִיתָ לִי הֲלאֹ בְרָחֵּל עָבדְתִי עִמָךְ וְלָמָה רִמִיתָנִי" שואל יעקב את לבן הארמי, אחרי שגילה את התרמית הכואבת של החלפת רחל בלאה. את לבן הרמאי מזהה התלמוד עם מלך ארם כוּשָן רִשְעָתיִם, והוא נקרא כך משום שעשה שתי רשעיות, שחילל את השבועה ושִעבד את ישראל בעבודת הבעל. כידוע, תנאי להחזרת אבידה הוא שתיתן סימנים שהיא שלך. אבל רמאים היו ויהיו תמיד, ולכן קובע התלמוד שהרמאי צריך לא רק לתת סימנים, אלא גם להוכיח שאינו רמאי. "בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה, משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרים לו צא והבא עדים דלאו רמאי את, וטול".

המילה רְמִיָה משמשת לשתי הוראות שונות: השלכה והטלה, כמו מעשהו של היורה/רומה המודרני – וגם במובן של תרמית. צירופי הלשון מתרכזים בפירוש השני, וכך תמצאו במקורות כף-רמייה, מאזני- מרמה ונפש רמייה שאין אמון בהן והן עלולות לרמות, וגם לשון רמייה, איש רמייה ואשת רמייה. הצירוף קשת-רמייה בספר תהילים, "ויִסֹגוּ ויִבְגְדוּ כאֲבוֹתָם נֶהְפְכוּ כְקֶשֶת רְמִיָה", ומוסבר כקשת פגומה ומשל ליחס בוגדני, הביא חוקרים לקשור בין הירייה לתרמית, שני המובנים של השורש שלנו. המדקדק רד"ק כותב: "וייתכן להיות מזה בקשת רמייה, כלומר יורה ברמייה עד שלא ירגיש אדם בו". גם מילונאים מודרניים כותבים על קשר אפשרי בין השניים, בהרחבת המובן של רמה, השליך.

לשקר אין רגליים ולכן אינו יכול לברוח וסופו להתגלות, ויש אומרים שיש לו רגליים קצרות. אבל השקר והרמייה הם אורחי-כבוד גם בלשונות אחרות, ושם לא נזקקים להתפתלות הלשונית הקושרת בין ררנ"ט לתרמית. בלשונות הלטיניות, השקר מבוסס על mentire שקשורה ל-mens (מוח, מחשבה, וממנה למשל mind באנגלית, מֶנטלי ועוד) מפני שהוא המצאה של המוח. dementia היא הוצאה מהמוח. והשקר, אפשר שיהיה גס ומרושע, ואפשר שיהיה "שקר לבן" ונאמר מטעמי נימוס או משום דרכי שלום. אפילו על פי ההלכה יש היתר לומר שקר לבן שמטרתו השכנת שלום בין אדם לחברו או שלום בית בין איש לאשתו.