כּוּלה שלי

ה"רגע" הזה כולו שלי, כלומר לא שהוא שייך רק לי אלא שעיסוקו במילה של.

מעניין, שהמילה הקצרה והשימושית כל-כך לציון שייכות אינה מופיעה בתנ"ך, והיא הוצמדה במקרא וגם בכתבים מאוחרים יותר למילה שאחריה ולא כתֵּיבה נפרדת; לדוגמה: "מִטָתוֹ שֶלִשִלֹמֹה" (= מיטתו של שלמה) בשיר השירים, או הצירוף רִּבוֹנוֹ שֶלָעוֹלָם. רק מאוחר יותר – ולא בכל העדות והנוסחים – נעשתה ההפרדה, וישנם מקומות שבהם נותר ניקוד משונה כגון בצירוף נר שֶל חֲנוּכָה. מה שתמצאו במקרא הם צירופים שונים כגון בְּשֶלֽמִי, בְּשֶל אֲשֶר וגם בּֽשֶלִי. "בְּשֶל אֲשֶר יעֲמֹל הָאָדָם לְבקֵּש וְלאֹ יִמְצָא" נאמר בספר קהלת.

של, מספר לנו המילון, מורכב מן שֶ עם ל' היחס במשמעות אשר לְ־ והיא היתה אחר כך למילה העומדת בזכות עצמה ומציינת קניין כמו בשם התוכנית "הבית של פיסטוק". מן המילה של, קְצרה היתה הדרך להטיות שלי, שלך, שלנו וכדומה. בדומה, המילה אֶת שמציינת מושא ישיר (אני אומר את הדבר) וממנה נוצרו אותי, אותך, אותנו וכו'. של מציינת לא רק קניין, אלא גם את מהותו של הדבר, ממה הוא עשוי, כגון ירושלים של (= עשוייה) זהב או כוס (של) זכוכית.

בשפה דינאמית, ובוודאי כזו שהתחדשה אחרי שנים של קיפאון, ישנם ויכוחים רבים מהי הדרך הנכונה. לוחם לוהט בענייני הלשון היה יצחק אבינרי שכתב כך בשנת 1959: משִנאה יתרה לחיבה יתרה - בימי "המשכילים" ביקשו לגזור כלייה על "של" ולהיזקק רק לדרכי הסמיכות שבמקרא. בימינו משתלטת קיצוניות שכנגד, ורבים מפריזים מאוד ב"של", אף ללא צורך: "התפתחותה של התעשייה", "הרצאתו של פלוני", "רשרושם של האילנות" – בכל אלה ובדומיהם אין כל צורך ויש לומר בדרך קצרה: התפתחות התעשייה וכד'. ועוד קובל אבינרי על כך ששם מחזה ב"הבימה" נקרא "כל אדם והאמת שלו" במקום "איש איש ואמיתו", דבר המעיד לדעתו על חוסר-טעם או רשלנות.

חלק מן הקושי נפתר בצורת הסמיכות שבה בית-ספר הוא הבית של הספר ותורת-משה היא תורתו של משה, ואילו רצו יכלו לקרוא לתוכנית בֵּּית פיסטוק.

המילה השימושית כל-כך קצרה גם בשפות אחרות: of באנגלית, de בצרפתית, di באיטלקית, von בגרמנית ועוד. ברוסית, לטינית, גרמנית ולשונות אחרות, פתרו את עניין השייכות שמבטאת המילה של בצורה תחבירית שנקראת יחֲסָה (ברבים יְחָסוֹת ובאנגלית case). לפי צורת המילה והקידומת שלה, הקורא מבין את מקומה ותפקידה במשפט כגון נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, תיאור ועוד. בגרמנית למשל, העניין מוחשי מאוד ומקל על הבנת הנקרא: האיש כנושא או נשוא הוא der Mann, כשהוא בתפקיד מושא ישיר הריהו den Mann, כמושא עקיף (אל האיש) הוא dem Mann , וביחסת שייכות (של האיש) des Manns. בשפה הפינית (תודה לוויקיפדיה על כל המידע!) יש לא פחות מ-15 יחסות, כגון על הבית, אל הבית ובתוך הבית. הפיתרון העברי הוא פחות משוכלל, וכשאנחנו כותבים לילד לא ברור אם מדובר במשהו שניתן לילד (מושא עקיף) או שנסענו לילד שנשאר שבת בבסיס.

ישנו גם הפיתרון של השפה האנגלית בנוסח Fistuk's house.

וכיוון שכל אחד מאמין ב"מה ששלי – שלי", כך נפתחת מסכת בבא מציעא: "שְניִם אוֹחֲזִין בְּטלִית, זֶה אוֹמֵּר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵּר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵּר כֻלָּה שֶלִי וְזֶה אוֹמֵּר כֻלָּה שֶלִי, זֶה יִשָבע שֶאֵּין לוֹ בָּה פָחוֹת מֵּחֶצְיָּה, וְזֶה יִשָבע שֶאֵּין לוֹ בָּה פָחוֹת מֵּחֶצְיָּה, וְיחֲלֹקוּ".