מחזירים ליושנה את עטרת ראשנו

בואו ונחזיר עטרה ליושנה במסע-מילים שיוביל אותנו מירושלים לחלל החיצון.

היום אין עושים בו שימוש כזה, אבל הפירוש המקורי של השורש עטר הוא סבב, הקיף וכיתר: "ויְהִי דָוִד נֶחְפָז לָלֶכֶת מִפְנֵּי שָאוּל וְשָאוּל ואֲנָשָיו עֹטְרִים אֶל דָוִד וְאֶל אֲנָשָיו לְתָפְשָם". מכאן העטרה העגולה, הכתר ששמים לראשו של אדם ומעטרים אותו כפי שנכתב בשיר השירים: "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיוֹן בּמֶלְֶך שְלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶעִטְרָה לוֹ אִמוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָתוֹ". השימוש שעושים היום בשורש נוגע לא להקפה אלא לעיטור, שיכול להיות אות-כבוד צבאי כגון עיטור העוז או עיטור הגבורה – ויכול להיות גם קישוט לנוי (וגם באנגלית, decoration עוסק בקישוט והוא גם שם לעיטור שניתן לאיש-צבא). גם עיר בירה מוכתרת בעושר והדר היא כזו: "צֹר המעֲטִירָה" בלשון הנביא ישעיהו.

עטָרָה היא אחד מכמה דברים שונים מאוד זה מזה: כתר ששמים בראשו של מלך, בדרך כלל עטֶרֶת-פז. כשהיא מכובדת מאוד הריהי עטרת-צבי ולחלופין עטרת-קוצים שקולעים לאדם לאות בוז ולעג. שימוש לשון מיוחד קושר את העטרה להקפה, לשמירה: "עֲטֶרֶת זְקֵּנִים בְּנֵּי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם" לפי ספר משלי. אותו כתר עגול נמצא גם בשמים: העטרה, קורונה בשמה הלועזי (הרבה לפני המגיפה), היא השכבה העליונה של כוכב כדוגמת השמש, והיא נקראת גם "הילת השמש". בצילום המופיע כאן נראית העטרה בזמן ליקוי-חמה. ובחזרה לכדור הארץ ולדרים בו, עטרה היא גם כינוי לפטמת השד שהיא אחד מסימני הבגרות, וגם לראש של איבר-הזכרות.

בדברים הללו אנו מנסים בסך הכל להחזיר את המילה עטרה ליושנה. הביטוי המקורי פירושו להשיב דבר, כגון מנהג שנזנח, אל המעמד המכובד שהיה לו פעם. מקורו בתלמוד: "למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה". מי שהלכו לפחות מילולית לאור דברים אלה הם אנשי עמותת "עטרה ליושנה" שהוקמה בשנות השבעים, ואחריה עמותת "עטֶרֶת כוהנים", שמאתרת נכסי יהודים ברובע המוסלמי בירושלים כדי להשיבם לידי יהודים. לא רחוק משם, הוקם ב-1919 מצפון לירושלים המושב עטרות על שם העיר המקראית עטְרות אדָר, אשר שמה השתמר לפי הסברה ב"ח'רבת עטארה" הסמוכה. סמוך לו הוקם בזמן המנדט הבריטי שדה התעופה של ירושלים. במלחמת העצמאות פונה היישוב והוחרב, ואנשיו הקימו את היישוב בני עטרות על אתר המושבה הטמפלארית הנטושה וילהלמה, לא רחוק משדה תעופה לוד, היום נתב"ג.

"שָבת מְשוֹש לִּבֵּנוּ נֶהְפךְ לְאֵּבֶל מְחֹלֵּנוּ. נָפְלָה עֲטֶרֶת ראֹשֵּנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִי חָטָאנוּ" נאמר במגילת איכה, וכיום הביטוי "נפלה עטרת ראשנו" משמש להבעת אבל על מותו של אדם חשוב, רב, ראש משפחה וכדומה. הצירוף "עטרת ראשנו" קיים גם בערבית, תאג’ ראסְנא. כדי לא להישאר תחת הרושם הקשה של נפילת העטרה, נזכיר מוסד פופולארי מאוד: קפה "עטרה" בתל אביב (שני סניפים ברחוב אלנבי!) ובירושלים, מן הימים שבהם בתי-קפה ומסעדות נקראו בשמות עבריים נאים.

פסוק מספר משלי של שלמה המלך אומר: "אֵּשֶת חיִל עֲטֶרֶת בּעְלָּה וּכְרָקָב בְּעצְמוֹתָיו מְבִישָה". רבי שלמה אלקבץ חיבר את הפיוט "לכה דודי" (שלפי ויקיפדיה הוא החלק החדש ביותר בסידור התפילה שמקובל על כל העדות) וכתב כך: "בּואִי בְשָלום עֲטֶרֶת בּעְלָּה / גם בְּשִמְחָה וּבְצָהֳלָה. תוְך אֱמוּנֵּי עם סְגֻלָה / בּואִי כלָה בּואִי כלָה".

ובנימה זו, שבת שלום!