גילוי נאות על כיסוי ראש

"וּלְפאֲתֵּי מִזְרָח קָדִימָה / עיִן לְצִיוֹן צוֹפִיָה". ואנחנו, היושבים בציון, נצפה לפאתי האופק ונראה מלך צרפתי עם פֵּיאָה עטורת-תלתלים לראשו, ספר מסביליה, ובית-עסק תל-אביבי שהעשיר את המוניטין שלו בסיסמת פרסומת אלמותית. נאמנים למקורות, בלקט שלנו הפיאה לא סבלה מן השכחה.

משמעותו המקורית של השורש פאה, וכך גם בשפות קרובות, היא חיתוך, ביקוע. אבל עם הזמן התקבעה לו משמעות של סוף וגבול, שָפָה (במובן של קצה) וכיוון. הנביא יחזקאל מציין את גבולות השבטים בארץ ישראל ומיקומם: "וְעל גְבוּל אָשֵּר מִפְאת קָדִימָה וְעד פְאת יָמָה נפְתָלִי אֶחָד". ובספר במדבר "דָרךְ כוֹכָב מִיעֲקֹב וְקָם שֵּבֶט מִיִשְרָאֵּל וּמָחץ פאֲתֵּי מוֹאָב". החוקר פרופ' גד בן עמי צרפתי מעיר שבמקרא בדרך כלל אין מושגים הנדסיים מופשטים אלא מושגים אדריכליים ממשיים: צלע, פיאה ורוח (כמו רוחות השמיים) מציינות צד או כיוון. לימים, וגם היום, שימשה המילה כדי לציין שטח בגוף גיאומטרי, כגון שש הפיאות של קוביה. פֵּיאוֹן, ביוונית polyhedron, הוא גוף תלת-ממדי המורכב מפיאות שיוצרות ביחד גוף אחד.

בני ישראל נצטוו "לאֹ תקִפוּ פְאת ראֹשְכֶם וְלאֹ תשְחִית אֵּת פְאת זְקָנֶָך" ומכאן הנוהג לגדל פיאות, אף שאין זו חובה והאיסור הוא רק על גילוחן למשעי. פאת זקנך, אומר רש"י, "סוֹף הזָקָן וּגְבוּלָיו".

מכאן המצוות הסוציאליות המכונסות במסכת פיאה בסדר זרעים שבמשנה, כגון לקט, פיאה ושִכחה. הרמב"ם מציין שזו הראשונה מבין המסכתות העוסקת במצוות התלויות בארץ מכיוון שמתנות העניים ניתנות עוד בשעת הגידול ואילו המצוות האחרות התלויות בארץ חלות לאחר הקציר או איסוף הפרי. אך טבעי הוא, שספר המכנס את הלכות ארץ ישראל והמצוות התלויות בה שכתב הרב ישראל משקלוב נקרא "פאת השולחן", ועל שם הספר גם רחוב בתל אביב.

מי שאיתרע מזלו ואין לו הרבה מה לגלח בראשו, יכול להסתייע בפיאה, שפעם הקפידו לקרוא לה פיאה נוכרית. "אם אין מנוס – אז אורי גרוס" היא סיסמת-פרסומת נפלאה מלפני עשרות שנים של הפאתָן ששם את הפיאה על הראש ועל המפה. הפיאה מזוהה עם נשים חרדיות, אבל ראוי לדעת שהרב עובדיה יוסף התנגד בחריפות למנהג זה, וכך הובא בשמו: "אדם צריך לחוש לדברי גאוני עולם, שכולם אחד אחרי השני כתבו שזה אסור. למה לעבור על דבריהם? בשביל מעט יופי? וכי חסרים כובעים יפים? חסרות מטפחות ראש יפות, משי, רקמה?"

בפאתי מערב התפתחה במאה ה-16 אופנה של פיאות נוכריות (להבדיל מפיאות-לחיים, שגם הן עניין של אופנה) ולאו דווקא לנשים. התהדרו בה מלכי צרפת וגם שופטים נשואי-פנים בבריטניה, והיא נקראת באנגלית wig, צורה מקוצרת של המילה periwig – וזו קרובה ל-peruke באותו מובן, מילה המוּכרת לדוברי שפות, Perücke בגרמנית ו-perruque בצרפתית. ומנין היא מגיעה? מן האיטלקית perrucca, פיאה, שממנה גם parrucchiere, ספָר, זה שעיסוקו בשיער בכלל. זוכרים את האריָה פיגרו-כאן-פיגרו-שם באופרה של רוסיני? ובמקור: !àFigaro qua, Figaro là… per un barbiere di qualità! di qualit אז מדוע פיגרו הוא barbiere ולא parrucchiere? מפני שהוא ספר גברים, בעצם גלָב שהתמחותו בגילוח ולאו דווקא בסלסולי-שיער. הוא מטפל בזָקָן, barba בלטינית – כמו זה של פרידריך Barbarossa אדום הזקן – מילה שתמצאו גם באנגלית: barbed wire הוא תיל דוקרני עטור "זקן" קוצני.

וכך, מפאת קוצר היריעה – באתר האקדמיה ללשון מציינים שזו מילת-סיבה, כמו בגלל או לאור, אבל לא מסבירים כיצד היא קשורה לפיאה – אנחנו חייבים לסיים כאן את הדברים ולעצור לרגע בפאתי הדרך.