אם יש קמח יש טחינה

איך נגיע מגדות נחל ירקון לפאריז ואח"כ להולנד, עם הרוח המנשבת בכנפיהן של טחנות שכמה מהן אינן טוחנות דבר? מבטיחים, שלא נטחן לכם יותר מדי את הראש על השורש טחן.

המשמעות העולה מייד לראש היא של טחינת חיטים לקמח, פעולה שמלווה אותנו משחר הימים. אבל לפני שנעסוק בה ובנגזרותיה, נלך דווקא למשמעויות חדשות וגם ישנות שאין להן דבר עם קמח. כל חייל מכיר את השורש הזה, בייחוד אחרי ש"טחן" לא מעט שמירות ושבתות בבסיס. כשישתחרר מן הצבא, אולי יפנה לקריירה שתעשיר אותו ותעשה אותו "טחון" (בכסף), מה שהביא לכינוי המרכז הבינתחומי בהרצליה שנודע בשכר הלימוד הגבוה שלו, "בן טחוּנים", זה שנועד לבני עשירים. ובלי מין אי אפשר: טוחן, אומר המידרש, פירושו בועל, וגם מילון בן-יהודה מביא לכך ראייה מן הגמרא "וכן משמש פועל זה בכוונה זו גם בערבית". שרה אימנו צחקה כאשר התבשרה שתלד בגילה המתקדם: "ותִצְחק שָרָה בְּקִרְּבָּה לֵּאמֹר אחֲרֵּי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה ואדֹנִי זָקֵּן". מידרש "שכל טוב" אומר בשמה: "אם היתה לי עדנה, כלומר עידן ווסת של נשים, הייתי יכולה להוליד. אלא ואדוני זקן, טוחן ואינו פולט, ולפיכך אי אפשר".

ובמעבר חד, אם כבר עסקנו בגמרא, שם עוסקים בשני הטיפוסים של תלמיד חכם: סיני ועוקר הרים, הראשון כינוי לתלמיד חכם המצטיין בידע רב, והשני כינוי לבעל יכולת שכלית גבוהה. ועל ריש לקיש אמרו שהיה "כאילו עוקר הרים וטוחנן זה בזה".

אבל, אם אין קמח אין תורה, וכדי לא לחדול מתורה נשוב לקמח, שחייב לעבור מן החיטים פעולה של טחינה. היא כל כך יסודית, שגם כמה מזונות נושאים את שמה. ראשונה בהם היא פשוט הטחינה, זו שנספחת בין השאר לחומוס, שנעשית בטחינה, גריסה, של גרגרי שומשום. בלועזית, השורש הלשוני המוקדם שעניינו טחינה וגריסה יצר שורה של מילים, ביניהן המילה האנגלית mill שמשמשת כפועל וגם כשם עצם, טחנה, וגם בשמות-מקצוע כמו מילֶר ומילנר. ממנה גם meal, קמח, מה שנטחן. בדומה ומאותו מקור Mehl, קמח בגרמנית. אין לבלבל meal זה עם מילה זהה לארוחה – כי שם השורש הלשוני המוקדם שונה, וגם המובן שונה: meal האחרת היא ארוחה, ובעצם זמן-ארוחה, כמו המילה Mal, זמן, פעם, בגרמנית – ודוברי יידיש מכירים את "נָאךְ א מָאל", עוד פעם או פעם נוספת.

בסוף הכל עובר דרך הפה שבו יש תפקיד חשוב לשיניים הטוחנות, או כפי שכתב אסף הרופא בן ברכיהו, שחי במאה הששית בארץ ישראל, בספר הרפואה העברי הקדום ביותר שנשתמר עד ימינו: "ואם יאכל האדם במהרה ולא ייטיב לטחון מאכלו בשיניו כי ימהר לבלענו טרם יטחון בטוחנותיו גם זה מוקש גדול הוא בכל הגוף".

חוזרים לטחנות, והמפורסמות ביותר אצלנו הן שבע הטחנות לגדות הירקון מן התקופה העותומנית. הכפר הערבי הסמוך, ג'רישה, ותל נפוליאון, שנודע כ"תל גריסה", מעידים בשמם על כך שהמקום היה מרכז אזורי של גריסת קמח. לא פחות מעניינת היא הטחנה בירושלים שהקים סר משה מונטפיורי ב-1858, המבנה הראשון בשכונת משכנות שאננים, וטחנה קמח משך שני עשורים. בפאריז, מחוללות הנערות ב- Moulin Rouge, הטחנה האדומה. אבל הטחנות המפורסמות ביותר הן בהולנד, ולמרבה הפלא הן הוקמו לא כדי לטחון קמח – אלא כדי לשאוב מים במערכת הניקוז, מה שנשמע מעשי הרבה יותר ממלחמתו של דון קישוט בטחנות-הרוח שאותן דימה לענקים. הוא לא היה מצליח יותר מול טחנות הצדק שטוחנות כל-כך לאט.

זהו, הסתיימה הטחינה, ועם מעט הקמח אפשר גם לחזור לתורה.