איזה יופי

מה יפה הדבר, שבהיעדר דאגות כבדות יותר אפשר להקדיש כמה משפטים יפים למילה יָפֶה, ובלי להתייפף נגיד שאנחנו שמחים על כך.

יפה כפשוטו הוא נאה, טוב-מראה. וממנו נגזרו כל המילים שעניינן יופי, כגון יפהפה ויפיּוף, וגם יפאי שעיסוקו בייפוי של גברים ונשים, ואפשר להניח שגם מלכת-היופי נזקקת לשירותיו. המילה מתפייטת לה היטב במקומות הנכונים כמו שיר השירים אשר לשלמה: "הִנְָך יָפָה רעְיָתִי הִנְָך יָפָה עֵּיניְִך יוֹנִים. הִנְָך יָפֶה דוֹדִי אף נָעִים אף ערְשֵּנוּ רעֲנָנָה".

היופי במילה הוא בכך שהמובן שלה רחב בהרבה. יפה הוא גם טוב וראוי (וכפי שנראה, הקשר קיים לא רק בעברית) וכך אנו אומרים על כרטיסים לאירוע שלא נוצלו שכוחם יפה גם לשימוש בתאריך אחר. הצירוף הזה של יופי וכוח קיים גם במושג ייפוי-כוח, הסמכת מישהו לפעול בשמנו. אנחנו מיטיבים, מייפים את כוחו לפעול בשם מישהו אחר. והרי לכם דוגמה אחרת לקרבה שבין יפה לטוב: המשנה על הלכות קנייה ומכירה במסכת בבא מציעא אומרת "מעות הרָעות קונות את היפות, והיפות אינן קונות את הרעות", וברור מן הניגוד כי יפות = טובות, ומעות הרעות הן כאלה שנפסלו. מאות שנים אחרי זה, במאה ה-16, הכלכלן האנגלי תומס גרשאם ניסח את החוק הקובע "כסף רע דוחק כסף טוב". משמעותו: כאשר קיימים במחזור החוקי שני סוגי מטבע בעלי ערך נקוב שווה על פי חוקי המטבע, אך ערכם הריאלי שונה, בסופו של דבר המטבע ה"רע" בעל הערך הריאלי הנמוך יותר, ידחק מן המחזור את המטבע ה"טוב" בעל הערך הריאלי הגבוה יותר. (תודה לויקיפדיה!) חוק גרשאם התקיים גם במשקים מפותחים ביותר אפילו עד מחצית המאה העשרים. לא נוסיף על דברֵּי המלומדים, שהרי "יָפָה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים".

כצפוי, יפה מצטרף היטב לביטוייים שונים, בין אם זהו היופי המקורי ובין במשמעויות אחרות. לעתים, אפילו בהכפלה של המילה: כבר בתלמוד מופיע הביטוי יפה יפה שפירושו היטב היטב. וכך, אנו קוראים ספרות יפה וגם רואים מעשים בעין יפה, ומקבלים אורחים בסבר פנים יפות, ובלבד שאינם יפי-נפש רחמנא ליצלן. כל זה מסוכם היטב בקטע בתפילה שאחרי קריאת-שמע, "אֱמֶת וְיצִיב וְנָכון וְקיָם וְיָשָר... וּמְקֻבָּל וְטוֹב וְיָפֶה הדָבָר הזֶה עָלֵּינוּ לְעולָם וָעֶד".

טוב ויפה – אבל מה לגבי הלועזית? מעניין, שהקִרבה הלשונית קיימת גם כאן. חלק מלשונות אירופה גזרו את היפה מתוך bello הלטינית, שנשארה באותה צורה בספרדית, פורטוגזית ואיטלקית. בצרפתית היא היתה ל-bel וגם beau ולאנגלית היא התגלגלה בתצורה beauty. המקור של כל אלה היה לפני כן benus וגם bonus בהוראת טוב, וממנו הגיעו ל-bellus, יפה, שבתחילה הביע יותר משהו נוח, נעים, ועם הזמן נדדה המשמעות לזו הנוכחית של יפה. מעניין, שבצרפתית נשמר המקור דווקא בכינויים לבני משפחה: beau-frère הוא גיס (מילולית אח יפה), beau-fils הוא חתן וגם בן חורג (מילולית בן יפה) ו- belle-mère היא חמוֹת וגם אֵּם חורגת (מילולית אֵּם יפָה).

כמובן, גם בשפות אלה תמצאו בכל מקום את ההדים הלשוניים של היופי, החל ב-belcanto של זמרי אופרה (שלארוחת-בוקר אוכלים כנראה לתיאבון גבינת Bel Paese, "ארץ יפה") – וכלה בקולנוע הצרפתי שהביא לנו את Belle de Jour "יפהפיית היום" עם קתרין דנב ואת השחקן ז'אן פול בֶּלְמוֹנדו. ולא רחוק מהם, בפאריז, Académie des Beaux-Arts, האקדמיה של האמנויות היפות.

Bellissimo. יפה, הא?