פּחחח!

היום אנחנו בהידרדרות של ממש, לפחות מן הבחינה הלשונית, מן הפך אל הפחת, ובדרך גם לפח.

ראוי לדעת כי פח – מקור המילה אינו ידוע - איננו שם של מתכת אלא צורה שלה, ולכן יש פח-ברזל (המשמש בין השאר את את פחחי-המכוניות, ואת "חתולה על גג פח לוהט"), פח-נחושת, וגם פח מגוּלוון וכדומה. קדמונינו כבר הכירו אותו ועשו בו שימוש. "ויְרקְעוּ אֶת פחֵּי הזָהָב" נאמר בתיאור של הכנת האֵּפוד לאהרון הכהן. ואילו אחרי פרשת קֹרח, נטלו "אֵּת מחְתוֹת החטָאִים הָאֵּלֶה בְּנפְשֹתָם וְעָשוּ אֹתָם רִקֻעֵּי פחִים צִפוּי למִזְּבֵּח". על הפח חל מה שחוקרי הלשון מכנים משמעוֹת מתרחבים, במקרה הזה שם אחד ומילה אחת לחומר ולכלי, כאשר פח נהייה גם שם לכלי קיבול, בדרך כלל לנוזלים, כמו פח דלק. לא כולם מקבלים זאת. אחד מן הלשונאים, ואולי הטהרנים, כתב: "מקור השיבוש המגוחך הוא באידית, שבה בלע"ך שימושו בשפת ההמון גם חומר הפח וגם כלי של פח; אבל לא כך העברית". הלשונאי יצחק אבינרי הביא הוכחות שהדבר קיים גם במקורות וסיכם שאין זה שיבוש מגוחך אלא התפתחות טבעית.

לא רק בעברית כך: כל חייל צה"ל מדוֹרות קודמים זוכר את המֶסְטינג, כלי אלומיניום מגושם שלתוכו גדשו הטבחים את מנת האוכל האישית. מסטינג הוא שיבוש של mess tin, כאשר tin הוא המתכת בדיל שבעבר ציפו בה את הצלחות – ורק בסוף המאה ה-18 קיבלה את המשמעות של פח ככלי-קיבול, וגם של פחית כמו אלה של משקאות קלים. !What a mess

המתכת והעיסוק בה הם כל כך מרכזיים, שיש להם הד גם בשמות שעניינם מקצוע כמו בְּלֶכֶר, בלכמן ובלכרמן, כולם מ-Blech, פח בגרמנית. אמנם, האנשים ששמם פחטר דווקא מתייחסים למילה הגרמנית שהוראתה שוכר או חוכר – אבל יפה לראות בכל הארץ פחי-אשפה (מפלסטיק!) הנושאים את שם היצרן, ש. וש. פחטר!

אז מה היה בבית המקדש, שהשמן בו הספיק לשמונה ימים, נס שאנחנו חוגגים עד היום? האם היה זה פך שמן או פח שמן? האקדמיה ללשון מבהירה את הדברים: פךְ הוא כד קטן, כלי קטן לנוזלים, מילה שמופיעה במקרא, כנראה תצְלִיל (אונומטופֵּאה) בחיקוי קולם של הנוזלים היוצאים מן הכלי. אפשר אפוא לדבר על פח שמן ואף להשתמש בו להדלקת נרות חנוכה, אך דבר אין לו עם פך השמן של הכוהן הגדול. בימינו אינו עשוי בהכרח ממתכת אלא גם מפלסטיק. כל אלה באמת פכִים קטנים, זוטות, עניינים קלי-ערך.

ניזהר מאוד מן הפח שטומנות לנו המילים, כי פח בהוראה נוספת שלו הוא מלכודת, וכבר שאל הנביא עמוס "הֲתִפֹל צִפוֹר על פח הָאָרֶץ וּמוֹקֵּש אֵּין לָּה הֲיעֲלֶה פח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לאֹ יִלְכוֹד". עכשיו באמת נפלנו אל הפחת (ברבים: פְחָתִים), שאין לה כל קשר לפח, והריהי חפירה עמוקה, מקום עמוק באדמה, כמו שמסופר על סופו של אבשלום שמרד במלך דוד: "ויִקְחוּ אֶת אבְשָלוֹם וישְלִכוּ אֹתוֹ ביער אֶל הפחת הגָדוֹל ויצִבוּ עָלָיו גל אֲבָנִים גָדוֹל מְאֹד". לפחת זו אין כל קשר למתכת או לכלי הקיבול, והיא לפי המילון מן השורש נפח, והוא צורת המקור של נפח, כי דבר נפוח הוא דבר ריק וחלול. קרובים לו הפְחתה של כמות או חומר.

כאן סופו של מסע הפוחחים שלנו, בתקווה שלא יצאתם ממנו בפחֵּי-נפש, שמקורם הלשוני הוא השורש פוח, והוא קרוב לביטוי מפח-נפש, נשיפה. אם בכל זאת גרמנו לכם פחים כאלה, שמורה לכם הזכות שמנצלים רבים מן המגיבים בפורומים ובבלוגים אינטרנטיים במילה אחת: פחחח! אין זו מילה חדשה, וכבר לפני תריסר שנים כתב עליה הבלוגר אנין-הטעם איתמר שאלתיאל: "הפחחח הוא אי, קרקע מוצקה, שמסביבו מֵּימי הפוסט-מודרניזם גועשים מרה. כאשר הכל מוטל בספק, נבחן מחדש, נקרע לגזרים, נותר הפחחח כעדות אחרונה לאמונה בייתכנותו של המופרך. אמרת 'פחחח', שילבת 'מגוחך' ו'אינו ראוי לדיון' בארבעה עיצורים עוקבים. הפחחח, אם תרצו, הוא אונומטופאה של בוז, כך בוז נשמע כשהוא גולש מן הקרביים אל החיך". ואנחנו לא נגיב על הדברים ב: פחחח!