שעיר לעזאזל בקרחת-יער

ה"רגע" הזה מביא עימו כמה חדשות משְעירות ומסמרות-שיער, שאף לא אחת מהן תפיל ולוּ שערה משערות ראשכם.

השֵּעָר שעל ראשנו (לפחות בשנים הראשונות...) הוא שֵּם כללי לשערות שנוכחותן או היעדרן הם מסימני ההיכר הבולטים שלנו גם אם איננו מדקדקים בעניין כחוט השערה. קדמונינו כבר הבחינו בכך וכמו תמיד העניינים פתלתלים: במדרש רבה לספר במדבר דנים בהלכה של מי שאכל ולא נטל ידיים, ולומדים אותה מתוך הכתוב "ויִשָא מְשָלוֹ ויאֹמר" על בָּלָק: "כיוון שאמר לו כך עמדו שערותיו [של מי שאכל חזיר בלי שידע כל כך!] נבהל ונחפז". על הרשעים שדרכם לחטוא, נאמר במשנה: "נדמה להם [יצר הרע] כחוט השערה". השערות מלוות אותנו כסימן-התבגרות לנשים וגברים, בין כשהן מופיעות לראשונה באברי-הגוף, ובין כשהן נושרות/מכסיפות/מלבינות. כצפוי, הן מסימני היופי, כמו בשיר השירים "הִנְָך יָפָה רעְיָתִי... מִבּעד לְצמָתֵּךְ שעְרְֵּך כְעֵּדֶר הָעִזִים שֶגָלְשוּ מֵּהר גִלְעָד". בגיל צעיר הן כל-כך רבות עד שמשורר תהלים אומר "רּבוּ מִשעֲרוֹת ראֹשִי שנְֹאי חִנָם".

מה אשם בכל אלה השָעיר ולמה שולחים אותו לעזאזל? אומר לנו המילון שאותה מילה היא שָעִיר במשמעות בעל שערות ובמשמעות זכר מן העִזִים, תיש. בפרקטיקה של הקרבת הקורבנות לכפרה, לסיפור הזה אין סוף טוב: מבין שני שעירי-העזים שנלקחו, אחד מוקרב לה' "וְהשָעִיר אֲשֶר עָלָה עָלָיו הגוֹרָל לעֲזָאזֵּל יָעֳמד חי לִפְנֵּי יְהוָה לְכפֵּר עָלָיו לְשלח אֹתוֹ לעֲזָאזֵּל המִדְּבָרָה". במקרה זה, להיות שעיר לעזאזל הוא דווקא האופציה הטובה יותר. אולי זה נשמע לכם סאטירי מעט, אבל אין בסיס לטעוּת הידועה הקושרת בין הסאטיר, חצי אדם חצי תיש מן המיתולוגיה היוונית, ובין הסאטירה.

על הקשר בין שיער ושְעוֹרָה חלוקות הדעות: יש מי שטוען שפירושה הדגן השעיר – ואילו לפי מילון בן-יהודה "גם גזירת המילה מלשון שערות (הראש וכד') אין לראותה אלא כגזירה עממית בלבד".

על חשיבותו של השיער יעידו הסכומים הענקיים שמגלגלת תעשיית מוצרי הטיפוח למי שיש שיער, ולא פחות מכך תעשיית הסרתו למי שסובל מעודפים ותעשיית שחזורו למי שלוקה בחסרונו. מן הבחינה הלשונית אנחנו מדברים על איבר הקרוב לראש ולעור, ולכן הקשר הלא חד-משמעי שכבר נדון כאן בהזדמנות אחרת ל-pilos ודומותיה (שאותן תמצאו החל בצינורות קפילאריים דקיקים כשערה וכלה במחלת העור pellagra, וכמובן בדֶפילציה ובמכשיר אֶפִילֵּיידי). כך גם הקשר בין מילים דומות מאוד בלועזית לשערה ולמגבעת. "ויעל מִשָם [אלישע] בֵּּית אֵּל וְהוּא עֹלֶה בדֶרְֶך וּנְעָרִים קְטנִים יָצְאוּ מִן הָעִיר ויִתְקלְסוּ בוֹ ויאֹמְרוּ לוֹ עֲלֵּה קֵּרֵּח עֲלֵּה קֵּרֵּח. ויִפֶן אחֲרָיו ויִרְאֵּם ויְקלְלֵּם בְּשֵּם יְהוָה ותֵּצֶאנָה שְתיִם דֻּבִים מִן היער ותְבקעְנָה מֵּהֶם ארְּבָעִים וּשְנֵּי יְלָדִים". הניחו בצד את ההסברים הדרשניים לדברים, והסתכלו בפשטות על העלבון של אלישע שהביא לתגובה החריפה כל-כך, שהונצחה גם ברומן של מאיר שלו. קרחת, וכשהיא בקדמת הראש הריהי גּבחת והאיש גִּבֵּח, מותירה אותך במקרה הטוב "קרח מפה ומשם", ביטוי שלא מעיד על עודף-אהדה לסיטואציה.

קרח בלטינית הוא calvus ואחד המפורסמים ביותר, לפחות בשמו, הוא John Calvin המנהיג הפרוטסטנטי בן המאה ה-16 ששם משפחתו מתייחס לשם הצרפתי Chauvin שנגזר מהלטינית calvinus. נצר אחר לא פחות מפורסם, אשר לא ברור אם היה בכלל ובוודאי לא אם היה קרח, הוא החייל המסור מצבא נפולאון Nicholas Chauvin, שבגללו עד היום מואשמים גברים, קרחים ושעירים כאחד, ב-male chauvinism.