מותר לי?

אחד מהחידודים שליוו את ימי ילדותנו היה כביכול-נוסח של הוראות לנסיעת כלב באוטובוס ציבורי: "כלב מותר - אסור; כלב אסור – מותר". ברוח מתירנית זו נעסוק במה שמותר ומה שאסור, ובלבד "שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור" כדברי רבי נחוניא בן הקנה במסכת ברכות.

עכשיו כבר מותר לגלות, שכל אלה הם מן השורש נתר במשמעות של להיות חופשי, מותר ומשוחרר. הרבה לפני הכלב באוטובוס כבר היו איסורים והיתרים רבים, ולעניין המותר שימשו שני המובנים במקביל: גם דברים המותרים בעשייה, באכילה וכדומה – וגם כאלה שאינם כבולים ומחוברים, כגון "ארבע פָרות קשורות ולא מותרות". וכך גם לגבי מה שאסור. פירושים אלה מתחברים באופן טבעי למצבים משפטיים של הבחנה בין אסור ומותר ולעבירות שעושים במעבר ביניהם. ועל הפן הזה באופי האנושי כבר ידעה הגמרא לומר "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה... נעשית לו כהיתר". כלומר, מי שעובר אותה עבירה יותר מפעם אחת, נהפך הדבר להיות אצלו היתר והוא מרשה לעצמו להמשיך ולעבור עוד ועוד. מעולם המשפט הגיעה ההלכה הידועה "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" - אדם נאמן לבטל דין שנוצר על ידי טענתו, ולמשל אם הודה במשהו הוא יכול לחזור בו.

היתרים יש בכל תחום: בימי ראשית המדינה, תקנות שעת חירום (יציאה לחוץ לארץ) תש"ח- 1948 קבעו "לא ייצא אדם לחוץ לארץ אלא על פי היתר משר העלייה". ואכן, פרט לדרכון נדרש "כל מי שחייב בשירות ביטחון, לרבות שירות מילואים" להציג היתר-יציאה. בהיתר מסוג אחר לגמרי מתהדרים גם היום הבנקים וחברות פיננסים, והוא נקרא "היתר עסקא", דרך אלגנטית בחסות אנשי-ההלכה לעקוף את האיסור מדאורייתא לגבות ריבית על כסף שניתן בהלוואה. אבל מה נלין עליהם אם כל שנה, בערב יום הכיפורים, ההכרזה החגיגית היא "על דעת המקום ועל דעת הקהל, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" – מה שהביא כמובן לתלי-תלים של פירושים ותשובות בשאלה "מיהו עבריין". נראה שאין טוב מהקשר זה כדי להביא אותנו להתרה אחרת, כזו שמשחררת ופותרת סבך, הלא היא התרת הנדרים בערב "כל נדרי". ובהקשר הקודם, אם תמהתם, יש אינסוף של תשובות, מתירות יותר ומתירות פחות, בשאלה אם מותר לאדם בכלל לצאת מארץ-ישראל, ולכמה זמן. (רמז: נמצאו גם אפשרויות אפילו ליציאה שהיא רק בגדר טיול...) ואחרונה בהקשר ובמשמעות אלה היא האִמרה "אין שִמְחָה כהתרת הספֵּקות": ברגע שהוּתר לאדם הספק שהכניס אותו למתח, הוא שמח שמחה גדולה.

?permesso ישאל דובר איטלקית כשבעצם הוא מתכוון ל"סליחה, אפשר לעבור?" ומילולית הוא מבקש היתר, כמוהו כ-permission האנגלית וגם permit שהוא רישיון, היתר. מאחורי כל אלה עומד השורש לשוני mei שאחראי להורתן של מילים רבות-רבות, מלשונות אירופה ועד סנסקריט ההודית, והמכנה המשותף להן הוא תנועה ושינוי, וביניהן מוּטציה וגם communication. המילה הלטינית להתיר, permittere, היא מילולית לשחרר, לתת ללכת – ומן הסיומת שלה mittere, שומעים את שמם של בעלי-שליחות, מיסיונרים, שהלכו לדבר על לב אחרים. המתירנות permissiveness החלה את דרכה בערך ב-1600 לא כמתארת אורח-חיים משוחרר מכבלים, ובתחילה פירושה היה פשוט הרשאה לעבור. הניחוח הליברלי והמתירני התווסף למילה רק באמצע שנות החמישים של המאה ה-20 ומאוחר יותר נוסף גם החופש המיני.