קרב סכינים

את הציפייה המתוחה ל"רגע" זה אפשר ממש לחתוך בסכין – ולא בִכדִי, כי הסכין והסכנה שנקשרה בה, הן הנושא. סכין, נאֹמר כבר בתחילה, היא זכר וגם נקבה, והיא נכתבת גם בצורה זו וגם שכִין. צורת כתיבה זו שהיתה שכיחה מאוד בעבר, נובעת כנראה מכך ששורש המילה הוא שכך שעניינו דקירה (ובלשונות קרובות אחת ההטיות עניינה כלי-נשק מחודד, ואחרת להב של מחרשה) ומכאן גם המילה סִכָה שהיא כמובן חדה ודוקרנית. ואפילו ייתכן שיש כאן קשר לסִיחִים, הלא הם שפודי המנגל, ובפי הירושלמים גם כינוי ל"שפיצים" של גלגל האופניים, חישוּרים בעברית.

מה הסכנה? שנקשור את הסכין לסכנה, למרות שהקֶשֶר הוא מקרי בלבד, כי המילה היא מן השורש סכן שהטיותיו מלמדות על נטילת סיכון או על גרימתו – אבל בלי כל קשר לסכין. לשורש זה יש מובן אחר, "חיובי" יותר, היכולת לעשות משהו או להביא תועלת – אם אתם מסְכִינִים לעשות זאת ודואגים לכך – ומכאן גם נגזרה המילה סוֹכֵּן, זה שפועל ועושה, ובלבד שאיש אינו תוקע סכין בגבו. אבל, האפשרות לקשור בין המילים סכין לסכנה לא נשמטה מידי הכותבים, החל ב"סכין מסוכן ביד שוטה", וכלה בגרסא דינקותא מימי גן הילדים: "סכין ביד קטנה, אוי סכנה, סכנה".

על קצה המזלג (בהיעדר סכין שקשורה לכאן), אפשר להעלות עוד שאלה מעניינת: כאשר מכריזים על סכנה כלשהי, למשל באתר מסוכן, האם יש להזהיר מפני סכנת-מוות, או אולי דווקא סכנת-חיים? הלשונאי יצחק אבינרי בעל "יד הלשון" כתב על כך עוד בשנת תש"ט: "בהשפעת הלועז התחלנו לומר גם בעברית סכנת-מוות... סח לי מנהל חברת החשמל בתל אביב, מר יוסף שפירא, שעל-פי עצת ביאליק תיקנו את הכתובת שעל עמודי החשמל וכתבו 'סכנת-נפש' (במקום 'סכנת מוות') מלבד מה שהביטוי 'סכנת נפשות' עברי ומקורי הוא, הן כלל גדול הוא שלעולם ידבר אדם בלשון נקייה: 'סכנת נפשות' אינה מטילה אימה ופחד כ'סכנת מוות'. נמצא שאם הכוונה דווקא להטלת אימה – על כרחנו נזקק ל'סכנת מוות'". חשמל רב זרם בחוטים מאז הנוסח הראשון, שהיה "לטפס מסוכן", והיום שלט אזהרה מאיים מעטר את עמודי החשמל.

מן הסכנה נגזרו גם מילים יפות שאינן בשימוש כמו למשל סְכנְתָנוּת שהיא אהבת ההסתכנות, נחלתם של "ההולכים על הקצה" או האקסטרמיסטים בלשון דורנו. אלה גם אלה מקיימים בלי ספק דברים ברורים במסכת ברכות: "ההולך במקום סכנה מתפלל תפילה קצרה ואומר: הושע ה' את עמך, את שארית ישראל, בכל פרשת העבור יהיו צרכיהם לפניך, ברוך אתה ה' שומע תפילה". הם אולי מסתכנים – אבל ממש לא מסכנים, עוד מילה שאין לה דבר עם הסכין שלנו, אבל יש לה גלגולים מעניינים: מִסְכֵּן הוא בערבית מִסְכינ, ועד לשפות אירופה הגיעה המילה: mesquin תמצאו בצרפתית, mezquino בספרדית, meschino באיטלקית – כולם כמו המסכן שלנו, ושם אף הרחיבו את גבולות הגזרה לקמצן, קטנוני וכד'. ובוודאי אין למסכנים דבר עם עָרֵּי-המִסְכְנוֹת פתום ורעמסס שנדרשו בני ישראל במצרים לבנות לפרעה, שכן אלה ככל הנראה מחסני-אוצרות.

הסכין בלטינית cultellus גם היא התגלגלה למילים דומות, couteau בצרפתית ו-cuchillo (מבטאים קוּצִ'יוֹ) בספרדית. האנגלית העדיפה אומנם את knife, אבל גם בה שרד המקור הלטיני במילה cutlass שקרוייה גם מצֶ'טָה, מעין חרב מעוקלת, וגם במילה coulter, להב המחרשה. קבוצה שלמה של מילים מתייחסת לשורש הלשוני המוקדם שממנו נוצרו הלהב הלטיני, וגם ה-scalpel, סכין המנתחים, וגם sculpture, פיסול.

כל פריטי-המידע הללו באו רק לקיים דברים מבראשית רבה "אין סכין מתחדדת אלא בירך של חֲבֶרְתָהּ, כך אין תלמיד חכם מתחדד אלא בחבֵּרו", משל ללומדים בצוותא שאחד עוזר לחברו.