בעקבות הזמן האבוד

אל תאבדו את התקווה וגם אל תלכו לאיבוד בים המילים, ואולי ב"רגע" זה נרוויח כמה דקות אבודות.

אבד, כפשוטו, הוא משהו שאין מוצאים אותו. אבל בהשאלה הביטוי נלקח למקומות רחוקים שעניינם כליון והחרבה: "אִם על המֶלְֶך טוֹב יִכָתֵּב לְאבְּדָם ועֲשֶרֶת אֲלָפִים כִכר כֶסֶף אֶשְקוֹל על יְדֵּי עֹשֵּי המְלָאכָה לְהָבִיא אֶל גִנְזֵּי המֶלֶך" מציע המן למלך אחשוורוש את מה שחשב כעסקת-חייו, דברים שאחריהם אמרה אסתר המלכה "וְכאֲשֶר אָבדְתִי אָבָדְתִי". כך גם במקומות אחרים במקרא, שבהם משמש הפועל במשמעות זו: "אבֵּּד תְאבְּדוּן אֶת כָל המְקֹמוֹת אֲשֶר עָבְדוּ שָם הגוֹיִם אֲשֶר אתֶם יֹרְשִים אֹתָם... וְאִבּדְתֶם אֶת שְמָם מִן המָקוֹם ההוּא" נצטוו בני ישראל. המשמעות הזו מתקשרת היטב למילה אֲבדוֹן שהיא גם כינוי לקבר ולגהינום. היא נכנסה גם ללשונות העמים כ-Abbadon, השד השולט בגהינום, ובברית החדשה אומר השליח יוחנן: "וּמלְאךְ התְהוֹם הוּא מֶלְֶך עֲלֵּיהֶם וּשְמוֹ אֲבדוֹן בְּעִבְרִית וְאפוֹלְיוֹן בִּיוָנִית".

יש גם דברים שיאבדו, יתקלקלו, אם פעולה נחוצה לא תיעשה בזמנה, כגון שלייה של סיבי פשתן מן המים כדי שלא ירקיבו. אלה נקראים בלשון המקורות "דָבָר הָאָבֵּד", וכמובן יש דיון מפורט האם ומתי מותר לעשות פעולות אלה, למשל בימי חול המועד שנאסרה בהם העבודה, בימים של אבֶל ועוד.

מן האבדון והאובדן אנחנו שבים למשמעות הבסיסית של איבוד "תמים" של דברים, ובעיקר מעניין איך טיפלו ומטפלים בתופעה שכיחה זו. "לאֹ תִרְאֶה אֶת שוֹר אָחִיָך אוֹ אֶת שֵּיוֹ נִדָחִים וְהִתְעלמְתָ מֵּהֶם הָשֵּב תְשִיבֵּם לְאָחִיָך... וְכֵּן תעֲשֶה לְכָל אֲבֵּדת אָחִיָך אֲשֶר תאֹבד מִמֶנוּ וּמְצָאתָהּ לאֹ תוּכל לְהִתְעלֵּם" כך מְצווה התורה, ומכאן נגזרה מִצוות עשֵּה חשובה שבין אדם לחברו של השבת אבֵּידה, וגם מצוות אל תעשה האוסרת על המוצֵּא להתעלם ממה שמצא ואבד לאחר. זהו ציווי חברתי חשוב מאוד, ולא פלא שניבנו עליו חוקים ומנהגים שטיפלו בכל היבט שלו. בזמן שבית המקדש היה קיים, בשלושת הרגלים היו מכריזים על האבֵּידות במקום מיוחד בירושלים שנקרא "אבן הטוען", וכל מי שמצא אבידה היה מגיע לשם. לאחר החורבן, התקינו שמוצא האבידה יכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והיום – באינטרנט. לפי עקרונות דומים לאלה שנדונים בהרחבה בפרק "אלו מציאות" ("אלו מציאות שלו, ואלו חייב להכריז") במסכת בבא מציעא – נחקק חוק השבת אבידה, תשל״ג–1973 בספר החוקים שלנו.

כדי שלא תאבדו אותנו במבוך הזה, נאמר שגם אנשים הולכים לאיבוד (ולא רק גברים!) ובכלל, זהו פועל שנקשר הרבה בהתנהגויות אנושיות. אדם יכול לאבד את עשתונותיו וגם להיות אובד עצות ואפילו לאבד את הכרתו. במקרים רבים זה נקשר למצבים קשים שבהם אדם מאבד כל תוחלת ותקווה והוא עלול חלילה גם לאבד את עצמו לדעת. יימצא מי שיאמר עליו "חבל על דאבדין ולא משתכְחין", וכפי שכבר הוּער כאן, המשתכחין אינם אלה הנשכחים אלא בדיוק להיפך: אלה הקיימים, כמו במילה שכיח, קיים. אדם שמאבד את דרכו תועה בדרך, ועליו אומר משורר תהילים "תָעִיתִי כְשֶה אֹבֵּד בּקֵּש עבְדֶָך כִי מִצְוֹתֶיָך לאֹ שָכָחְתִי". על כך מעיר יפה בעל הפירוש "מצודת דוד": כמו השה הזה, כשהוא אובד מן העדר, אינו יודע לחזור עד שיבקשוֹ הרועה... לכן בּקֵּש אתה את עבדך וראה הדרך אשר יֵּלך בה. ומי שזוכר פירושים נאים כאלה הריהו "בּוֹר סוּד שֶאֵּינוֹ מְאבֵּּד טִפָה", ביטוי יפה שממש לא אָבד עליו כֶלח!

אם איננו רוצים to lose face ולאבד את עולמנו ברגע, ראוי לומר מילה או שתיים על perdere שהיא לאבד בלטינית, ובדיוק כמו בעברית גם לה יש משמעות של לאבד חפץ – וגם להרוס, לגרום למישהו לאבד, לשלול ממנו. כך הפעלים הנגזרים, כמו perdre בצרפתית. המשמעויות הועתקו גם לכיוונים שונים לגמרי, מ- ufs perdusœ, "ביצים אבודות" שהן קינוח על בסיס ביצים, ואסור חס ושלום לבלבל אותו עם ביצה עלוּמה (שנקראת כך מפני שהחלמון שבתוֹכָּה עלוּם בזמן ההכנה) והיא בצרפתית éuf pochœ. ומעולם אחר לגמרי, perdu הוא כינוי לחייל שנשלח למשימה מסוכנת מאוד שאין צופים שיחזור ממנו, אבוּד.