עד כאן, משם והלאה

מפה לשם, הגיעה העת להתייחס למילים השכיחות כל-כך – פה ושם; ואם לא כאן – היכן?

ונפתח, כצפוי, כאן ועכשיו. המילה כָאן נכתבה בעבר גם כָן, ובמקורות מופיעה גם התצורה מיכן במשמעות של מכאן. כששואלים על מקום כלשהו מקבלים את הֵּיכָן, וגם אֵּיכָן, צירוף של אֵּי (=זה) + כאן. בארמית, קרובו של ביטוי זה הוא הֵּיכָא, ובכלל יש גם כאן קרבה רבה בין העברית והארמית. ראינו שהמילה הֵּי (או אֵּי) פירושה זה; כמוה גם הֵּא בביטוי הֵּא לְָך – ומכאן גם מטבע או שטר שהוא הֵּילְָך חוקי, וכמוהו גם הביטוי מעתה ואֵּילָָך, מעכשיו והלאה. יש אומרים כי כל אלה מילים ממקור אחד – והביטוי "יש אומרים", בארמית, הוא אִיכָא דְאמְרֵּי, צירוף של המילים אִית (=יש) + כָא, ובקיצור: יש כאן. היפוכו הוא לֵּיכָא דאמרי, אין מי שאומר כך, מהמילה לֵּית כמו בביטוי לֵּית מאן דפליג, אין מי שחולֵּק.

גם ללשון המודרנית הגיעו מילים אלה: זִכרו את המשטרה שמנסה לאכֵּן (למצוא את מקומו) של האקר שמאיים בטלפון, ולרשותה מכשירי איכוּן מתקדמים בטכנולוגיה הכי עדְכָנית, עד-כאן-ית.

אותו כָא ארמי תמצאו גם בביטוי מהָכָא לְהָתָם, מפֹה (ממקום זה) לשם. את כָא תמצאו גם בתצורת כֹה, ומכאן "פניתי כֹה וכֹה" וגם בסיפור המקראי על יום העקידה: "ויאֹמֶר אבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְבוּ לָכֶם פֹה עִם החֲמוֹר ואֲנִי וְהנער נֵּלְכָה עד כֹה וְנִשְתחֲוֶה וְנָשוּבָה אֲלֵּיכֶם". וכמובן יש קרבה לשונית בין המילים התם ושָם בגלל החילוף השכיח בין האותיות ת' ו-ש', כמו במילים שמוֹנה ומתוּמן, וגם המילה שָמָה, לְשם – ובארמית תמָה. "בּמְעָרָה אֲשֶר בִּשְדֵּה המכְפֵּלָה... שָמָה קָבְרוּ אֶת אבְרָהָם וְאֵּת שָרָה אִשְתוֹ שָמָה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵּת רִבְקָה אִשְתוֹ וְשָמָה קָברְתִי אֶת לֵּאָה" אומר יעקב אבינו לבניו, "ויֶאֱסֹף רגְלָיו אֶל המִטָה ויִגְוע ויֵּאָסֶף אֶל עמָיו".

נחזור משם, נעצור כאן, ונגיע למילה פֹה שהיא מאותו עולם-תוכן ובעבר נכתבה גם פוֹ וגם פאֹ – ולפי אותו היגיון נגזרה ממנה איפֹה (הֵּיכן), ועורך המילון מעיר גם על הקשר עם מילת החיזוק אֵּיפאֹ, ובכן, עכשיו.

מן הון להון (אין קשר לא להון ולא לשלטון!) ובעצם, מִנְהוֹנ לְהוֹנ במדוייק יותר לפי הערבית שהביטוי הזה נגזר ממנה – כמובן, מן ההקשר של מפה לשם - אי-שם מתחבאות גם המילים הלועזיות שראויות לעיון. הלטינית, כרגיל, השפיעה על כל לשונות-התרבות המוכרות לנו. מתחילים ב-hic בלטינית, כאן, פֹה. hic jacet תמצאו כתוב על מצבות בלטינית, ובעברית פ"נ, פה נטמן. ממנה נגזרה ecce, הנה (=כאן), שאותה אנו מכירים מקשת ecce homo בויא דולורוזה בירושלים, הנה האיש: "אָז לָקח פִילָטוֹס אֶת יֵּשוּע... ויֵּשוּע יָצָא החוּצָה וְעָלָיו עֲטֶרֶת הקֹצִים וּלְבוּש הָארְגָמָן, ויאֹמֶר אֲלֵּיהֶם פִילָטוֹס: הִנֵּה הָאִיש". ecce me בלטינית ובעברית: הנני. לשונות אירופה אימצו את המקור הלשוני כדי לומר כאן: aqui בספרדית, aici ברומנית, ici בצרפתית, וגם בצירוף voici שהוא הֶלְחֵּם לשוני של vois (רְאֵּה) + ici. ואם voici עוסק בכאן ועכשיו, ברור שאחיו הצופה לְשם נקרא àvoil.