חוֹבשים וחבוּשים משחקים מחבּוּסה ואוכלים חבּושים

לכבוד ה"רגע" הזה אנחנו חובשים מגבעת חגיגית ומתיישבים למשחק שש-בש, וניתֵּן למילים ולאסוציאציות לחבר ביניהם, כשבדרך נפקוד גם את יבשת אפריקה, ירושלים – וכלא 6.

מה המשותף? השורש חבש; המובן הראשון שעולה בדעתנו הוא חבישה של פצע באמצעות תחבושת. "מִכף רֶגֶל וְעד ראֹש אֵּין בּוֹ מְתֹם פֶצע וְחבּוּרָה וּמכָה טְרִיָה לאֹ זֹרוּ וְלאֹ חֻבָּשוּ" אומר ישעיהו הנביא. תחבושת אכן חובשים – אך מה הקשר לכובע? הלשונאי יצחק אבינרי כתב כבר ב-1945 כי "יש המערערים על ביטוי זה, באשר כיום אין חובשים מגבעת דרך צניפה, כאשר חבשו בימי קדם, ולפיכך יש לומר לדעתם לובש כובע או מגבעת". אבל לדעתו, המוצָא הקדום של הביטוי אינו צריך לפסול אותו: "כלום נבוא לפסול את הסופר העברי מפני שאינו סופר את האותיות, או את הנוקב שֵּם – מפני שאינו עושה נקב?" בעבר, לא רק את הכובע והפצע חבשו, ועל אברהם נאמר בתיאור היום הנורא של עקידת יצחק "וישְכֵּם אבְרָהָם בּּבֹקֶר ויחֲבֹש אֶת חֲמֹרוֹ". היום היינו אומרים אָכף.

כשם שסוגרים על הפצע בתחבושת, כך גם כולאים את העבריין: "משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום", אומרת הגמרא על בני ישראל בעת שיצאו ממצרים. בית-האסורים מצא את מקומו גם בחוק השיפוט הצבאי שמכוחו נשלחים חיילים לימי מחְבוֹש במתקני כליאה דוגמת כלא 6 הידוע. ולא רק חיילים נחבשים – אלא גם אבני המשחק במחְבּוּסָה (מלכודת בערבית, מאותו שורש), וריאנט של שש-בש, שבו אבני-המשחק שהוכו אינן מוּצָאוֹת מן הלוח אלא "כלואות", חבושות, מתחת לאלה של המכֶה, ויכולות לנוע רק לאחר ששוחררו. זה שונה מאוד, ואם יורשה לנו, אפילו שונה בצורה דרמטית וקונספטואלית, מאבן-המשחק השש-בשית החוזרת למשחק לאחר ששהתה מעבר לקווים. את העניין הזה אפשר להמתיק בריבה של חבּוּשִים (בארמית: חבּוּשָא, ביחיד) שהקשר האפשרי שלה לשורש הוא המעטה הפלוּמתי שנראה כ"חובש" את הפרי. כיום, מעיר מבין-עניין, לחבושים אין פלומה כזו משום שהם מזן שונה או משום שעברו ניקוי לקראת הגעתם לשוק.

החבישה נשארה – אבל חבָּש (לא מאותו שורש, אלא בגלל עמים שחיים בה) נעלמה מן המפה. את מקומה ירשה אתיופיה, מהמילה היוונית איתיופס, "פנים מיוחדות", משמו של אתיופיוס, בנו של כוש בן חם בן נח. השם הלועזי הקודם לארץ זו היה Abyssinia, מחבָּש כמובן. מזכרת נאה שנותרה לנו מן הקהילה האתיופית הוותיקה בירושלים היא רחוב אתיופיה בעיר – שנקרא בעבר רחוב החבָּשים. בבית מס' 11 ברחוב התגורר אליעזר בן יהודה עם משפחתו בין השנים 1909-1922, ובו כתב את המילון העברי הראשון.

את ענייננו בתחבושות נעביר ל-fascia (מבטאים פָשָה), תחבושת באיטלקית, ואם המילה נראית לכם מוכרת, זה מפני שהיא דומה לפשיזם של מוסוליני. ברצותו להעמיד את המדינה החדשה על יסודות, סימבוליים בעיקר, של רומא העתיקה, הוא אימץ את ה-fasces שהיה גרזן עטוף, חבוש, במוטות. זה היה סמלם של הליקטוֹרים, אשר הגנו על נושאי-המשרה ברפובליקה הרומית. הרבה סמליות היתה בו: בגבולות הקדושים של העיר הוצא ממנו הגרזן כדי לסמל את עליונות החוק העירוני – אבל בזמן דיקטטורה, גם הגרזן נישא, סמל לסמכות המוחלטת. מתברר, שרעיון העוצמה (הגרזן) והאחדות (אגודת-המוטות, המבטאת את הכוח שבעמידה מאוחדת) קסם לא רק למוסוליני אלא גם לאחרים – ולמשל, הוא מופיע במטבע שהוטבע בארצות הברית ב-1916 (כמובן, לפני מוסוליני), ועיטור זה תמצאו גם על האנדרטה של אברהם לינקולן ואפילו על הקיר באולם הקונגרס, מאחורי דוכן הנואמים, ובסמלים של מדינות וארגונים לא-פשיסטיים בעליל.