לתיאבון!

במה נפתח? במְתאֲבֵּן כמובן, בתקווה שעם האכילה יבואו התיאבון ואולי גם התאווה, מתוך כך שאנחנו תְאבים לדעת יותר על מקור המילה.

תיאבון נוצר משורש תאב שעניינו חשק, אהבה ותשוקה. אלה יכולים להיות מופנים לכיוונים שונים: "הִנֵּה תָאבְתִי לְפִקֻדֶיָך בְּצִדְקָתְךָ חיֵּנִי" אומר פיטן תהילים. ואפשר להיות תָאֵּב לדברים רעים, "שתאב (עשיו) מיתת אביו וביקש להרוג את אחיו" לפי מדרש רבה. ואפשר גם לגלות תאֲבָה לדברי חוכמה, ככל אשר תאֹבֶה, תרצה, נפשנו. ובן יהודה אפילו חידש את תְאבְדֵּעִי למי שרוצה מאוד לדעת דבר-מה, אלא שמילה זו נדחקה ודוברי עברית העדיפו על פניה את המילה סקרן. ומי חיבר טוב יותר בין התאווה לסקרנות מחווה אמנו? "ותֵּרֶא הָאִשָה כִי טוֹב הָעֵּץ לְמאֲכָל וְכִי תאֲוָה הוּא לָעֵּיניִם וְנֶחְמָד הָעֵּץ לְהשְכִיל ותִקח מִפִרְיֹו ותאֹכל ותִתֵּן גם לְאִישָהּ עִמָּה ויאֹכל". תאֲּבָה שהוזכרה כאן קרובה מאוד במובן לתאֲוָה, אבל הראשונה היא משורש אבה והשנייה אוה, למקרה שאִוותה נפשכם לחבר ביניהן. אבל אתם רשאים לחבר, באותו עולם-תוכן, בין תאבה ובין אֲבִיוֹנָה, ליּבידו, היצר המיני, שגם היא מן השורש אבה, והאקדמיה ללשון עברית קבעה אותה כתרגום העברי לאורגזמה.

מכל אלה ממש מתבקש ההקשר למילה תיאבון, התשוקה לאוכל. אלא שדחף כל-כך טבעי, ברור שמשמעותו לא תיעצר בתחום המזון. לכן, הצמידו אותו למאפייניו של מוּמָר לתיאבון, להבדיל ממומר להכעיס: הראשון, כופר באמונתו או שהמיר את דתו מתוך רדיפה אחרי תועלת פרטית וכדי למלא את תאוותו – ואילו השני כופר מתוך רשעות ונקמנות וכדי להכעיס את בני עדתו, כפי שמבאר מילון אבן-שושן. וההלכה התלמודית קובעת שאוכל נבֵּלות לתיאבון, מתוך תשוקה ולא כדי להכעיס, חשוד בכך שיעיד עדות שקר ולכן עדותו פסולה.

לאנגלים, יש אולי תיאבון – אבל אין להם מילה אנגלית כדי לברך "בתיאבון", והם נזקקים לביטוי הצרפתי bon appétit (זה לא כל כך מוזר אם תזכרו שגם אין להם מילה אחת לשלשום, מחרתיים, ואפילו לא כדי לאחל "תתחדש" למי שלובש בגד חדש). תחילתו של ה-appétit, או apetite בתצורה האנגלית, היא בפועל הלטיני appetere שפירושו לשאוף, להתאוות, ללכת אל, והוא גם המקור למילה petition, עצוּמה בעברית, מהיותה פנייה אל מישהו, דרישה שהופנתה אליו. קרובה לה גם Excusatio non petita, בקשת סליחה או התנצלות שלא נתבקשה מלכתחילה. מאותו מקור גם appetence באנגלית, תשוקה, רצון חזק, appetentia בלטינית.

מכאן נוצר גם ה-appetizer, המתאבן, "פותח התיאבון", וכדי לפתוח את התיאבון מה טוב יותר מ-aperitif, מן הלטינית aperire, לפתוח, ובצרפתית ouvrir. מכאן גם הפתיחה המוזיקלית, האוֹבֶרְטוּרָה. האפריטיף נועד אמנם לעורר את התיאבון, אבל מה שהוא פותח הם בעיקר בני המעיים, ולמעשה מדובר בליקר משלשל, פותח סתימות. בעצם, הוא laxative, סם משלשל שמשחרר ופותח סתימות-מעיים – וקרוב לשוני של relax המשחרר ומרגיע.

ואם פתחנו את הארוחה במשקה "בריאותי" גם נסיים אותה כך, עם digestif, המסייע לעיכול המזון, מ-digest, לארגן, לסדר, להכין (למשל את המזון בקיבה ומכאן העיכול digestion). מן הארגון והסידור בא למשלשמו של כתב-העת הוותיק Reader's Digest שמארגן ו"מעכל" למען קוראיו את הכתבות המעניינות.