חרושת אי-שמוּעות

חרש-חרש אנחנו מגיעים לטפל במקורותיהם הלשונייים של החֵּרֵּש והחֵּרְשוּת – ואין לנו עניין הפעם בשורש זהה, חרש, המשרת גם מילים שעניינן עבודת האדמה כמו חריש ומחרשה, ואף לא באלה שעניינן יצירה ועשייה בחומר כגון חרש-עץ ובית-חרושת.

החֵּרֵּש שבו עסקינן הוא מי שאינו שומע, הלוקה בחֵּרשות. אולם, גם במקורותינו וגם בשפות אחרות ישנה הבחנה רופפת בינו ובין האִלֵּם שאינו מדבר, ייתכן מפני שלעתים קרובות לוקה בהם אותו אדם. מילים דומות בארמית, ערבית ואכדית מציינות את החרש, וגם את מי ששותק ואינו מדבר. אדם יכול להיות חרש - וגם להחריש, כלומר לא לדבר, ואותה נטייה עצמה, להחריש, תציין שהוא מקים רעש מחריש-אוזניים (שגורם אולי לאחרים להתחרש).

מה שיאֶה לשתיקה ולחרשות, נאה גם לחוכמת-הנסתר ולעיסוק בה ובכישוף. לכן, "חֲכם חֲרָשִים" בספר ישעיהו מפורש כמומחה במעשי קסמים; ובארמית-סורית חרָּשָא הוא קוסם, מכשף. מן העיסוק החשאי-חרישי נוצרו כמובן כל בעלי התפקידים שחרש ושוּ-שוּ הם חלק בלתי נפרד מהם: "ויִשְלח יְהוֹשֻע בִּן-נוּן מִן השִטִים שְניִם אֲנָשִים מְרגְלִים חֶרֶש לֵּאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ". מכאן כמובן גם שוטרי החרש וסוכני החרש המלווים אותנו עד היום.

המחריש איננו רק זה שסתם שותק, אלא גם מי ששומע קול זעקה ומתעלם ממנו. "לְדָוִד אֵּלֶיָך יְהוָה אֶקְרָא צוּרִי אל תֶחֱרש מִמֶנִי" מתלונן-קובל דוד, בעל התהלים, בפני הבורא. ועל אותו דוד מספר המדרש כי אמר: "אל דמעתה של הגר לא החרשת, אל דמעתי אתה מחריש". לא די שאדם לוקה בחרשות, הולכים ומענישים אותו ושוללים ממנו זכויות משפטית ופולחניות: "הכול כשרין לקדש, חוץ מחרש שוטה וקטן" ולפעמים גם מגדילים את הקבוצה: "עשרה אין חולקין להם בין הגרנות אלו הן חרש שוטה וקטן טומטום ואנדרוגינוס נשים ועבדים וערל וטמא והנושא אשה שאינה הוגנת לו".

לא שפר חלקם של חרש ואילם גם בלשונות אחרות: deaf and dumb הריהו חרש-אילם באנגלית ושניהם מאותו שורש לשוני מוקדם. dumb היה בתחילה שקֵּט, מי שאינו יכול לדבר, ועם השנים, כנראה בהשפעת הגרמנית dumm, נוספה המשמעות של טיפש, ונוספו צירופים כמו dumbbell ו-dumbass. במישור המחמאות המילוליות, הגרמנים שימרו את ה-dummkopf, מילולית ראש אילם. ועוד מזכרת לשונית היא dummy, שבראשית דרכו כמילה היה פשוט אדם שקט, אילם, ועם השנים היה לדמות דוממת שמייצגת אדם, והוא תורגם לעברית בצורה יפה מאוד לדֶמֶה, כמו במטרות-דֶמֶה שמשמשות לירייה, והרי לנו גם ה-dunmy הלועזי וגם הפועל העברי לדמוֹת. השתיקה אולי יפה לחכמים, אבל שְתוּקִי במקורות ובלשון המשפט הוא ילד בלתי-חוקי שחייב לנצור את לשונו באשר למוצאו, וגם לו הדין העברי לא עושה חיים קלים.

הלשונות הנגזרות מלטינית הביאו את העניין ad absurdum. האילם הוא mutus בלטינית, וממנו נגזר למשל מצב mute במכשירים אלקטרוניים. ההקשרים הלשוניים מרתקים: השורש מבוסס כנראה על חיקוי צליל של סגירת הפה והעין; סגירת הפה יצרה את mutus האילם ומִסגירת העין נוצרה myopia, קוצר ראייה. זהו כנראה גם השורש ל-mystery – והרי לכם הֶקשר מעניין מאוד לכישוף שהוזכר כאן בראשית הדברים ולדיבור החרישי ולמעשי-הלחשים הנעשים בשפתיים סגורות!

החֵּרֵּש הוא surdus בלטינית, שהיתה ל-sourd בצרפתית ו-sordo באיטלקית וספרדית. ישנם חוקרי לשון, הטוענים כי absurd בא מכאן, מצירוף שמשמעו היה בראשית הדרך "זה שמנגֵּן (באיטלקית suona) רע", הקול או הצליל שנשמע לא נעים לאוזן, out of tune. עם השנים הצטמצם המובן לכזה שמנוגד למובן או לטעם הכללי. מכאן, גם היתה הדרך סלולה לתיאטרון האבסורד.

ואגב, למרות ש"עד אבסורדום" נשמע עברית, הריהו לטינית כשרה: ad absurdum, קיצור של הביטוי reductio ad absurdum, כלומר צמצום הטיעון על ידי הבאתו לאבסורד כדי להוכיח אותו.

אלא שהפעם הבאה - למרות הפרידה הקשה בוודאי גם לכם, כמו לי – תהייה בימים הרחוקים כל-כך של ראשית יולי, עם מצברים טעונים! שבת שלום