עוד לא אבדה תקוותנו

מה שנותר הוא לקוות לטוב – ולבדוק את גלגוליו של השורש קוה, ובהחלט אפשר לקוות להפתעות.

שורש לשוני מעניין עומד מאחורי התקווה. השורש קוה מביע את התחושה האופטימית המלווה אותנו לגבי העתיד לקרות – אבל מובנו המקורי הוא למתוח, ומכאן גם חוט מתוח. התקווה, אומרים חוקרי-המילים, היא ציפייה מתוחה כמו חוט. המשמעות הזו קייימת גם בערבית שבה מילה דומה פירושה כוח וגם רצועה או חבל, ובארמית קוָּא, ברבים קוִּין, קורי-עכביש. נזכיר, כי קוה משמש גם כדי לציין איסוף, של מים למשל, ומכאן מִקְוֶה ואגן-הִיקָוּות. וישנו גם קוה שפירושו לקרוא בקול, לכְנוֹס, לאסוף, והחוקר קליין עומד על הקשר שיש גם בין קול לקהל, ובין call ל-collect. "קוֹּה קִוִּיתִי יְהוָה ויֵּט אֵּלי ויִשְמע שוְעָתִי" משורר בעל תהילים.

התקווה מלווה אותנו כל חיינו, ואנחנו מביעים אותה באיחולים וברכות - ועד "לא אבדה תקוותנו" בהמנון הלאומי, "התקווה". היא נכנסה לשמותיהם של מקומות מכֵּיף התקווה הטובה ופתח-תקווה (שעוד נשוב למקור שמה) – ועד מקווה ישראל, כשפסוק בירמיהו מאחד בין התקווה למקור המים: "מִקְוֵּה יִשְרָאֵּל יְהוָה כָל עֹזְבֶיָך יֵּבֹשוּ וְסוּרי בָּאָרֶץ יִכָתֵּבוּ כִי עָזְבוּ מְקוֹר מיִם חיִים אֶת יְהוָה".

חוזרים לחוט המקשר בין המילים, ונציין כי עם השנים המילה קו, שזה מקורה, שימשה בעיקר כדי לציין חוט מתוח ובפרט חוט מדידה – ומכאן, עבר השימוש כדי לציין גם שטח, אזור וגם עיגול. הקו איננו חייב להיות פיזי, וקווים לדמותו נמצא בביטויים כמו קו הבריאות. מעניין איך תיארו החכמים הקדמונים את המושגים הגיאומטריים שהם בעצם סמלים בלי ממשות במרחב: במאה ה-12 כתב ר' אברהם בר חייא: "והקו הוא ערך שיש לו שיעור באורך בלבד ואין לו רוחב ולא עומק ותכליותיו על שני ראשיו הם נקודות".

אבל, החיים מזמנים לנו אכזבות בצד התקווה: "מה לעֲשוֹת עוֹד לְכרְמִי וְלאֹ עָשִיתִי בּוֹ מדוּע קִוֵּּיתִי לעֲשוֹת עֲנָבִים ויעש בְּאֻשִים... ויְקו לְמִשְפָט וְהִנֵּה מִשְפָח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה" אומר ישעיהו הנביא. בתנ"ך, תקווה איננה רק מה שאנחנו מתכוונים לו היום, והיא מחזירה אותנו לחוטים המתוחים: "אֶת תִקְות חוּט השָנִי הזֶה תִקְשְרִי בּחלוֹן אֲשֶר הוֹרדְתֵּנוּ בוֹ" אומרים המרגלים לרחב מיריחו שהיטיבה עימם, והם בתמורה הורו לה להשאיר ציון על החלון כדי שביום הכיבוש לא יאונה רע לה ולמשפחתה. ובחזרה לפתח תקווה, שנטלה את שמה מן הפסוק שבפי הנביא הזועם הושע: "וְנָתתִי לָּה אֶת כְרָמֶיהָ מִשָם וְאֶת עֵּמֶק עָכוֹר לְפֶתח תִקְוָה". נשמע אופטימי, אבל חוקר המקרא והלשון טור-סיני אומר שכוונת הכתובים היא שעוד פעם יעבור על ישראל מה שעבר עליו במסע המדבר [עכן בן כרמי המוחרם בעמק עכור] ובימי כיבוש הארץ [תקוות חוט השני בפתח ביתה של רחב].

כדי להשאיר מעט מקום לתקווה שאינה תלוייה בנשים מפוקפקות, נמתח קו ישר אל המילים הלועזיות. לא נתעכב על הקו עצמו – אשר למקורו, המילה הלטינית linea, כבר הקדשנו מקום, מה-guidelines ועד Chorus Line – ונתמקד בתקווה הגדולה. לקוות, בלטינית esperare, וממנה esperer בצרפתית וגם שם הגברת Esperanza הלא-היא תקווה שלנו, וגם espera, חכֵּה בספרדית, בדיוק כמו הקשר שראינו בתחילת הדברים בין החוט המתוח והציפייה הדרוכה! באנגלית, מאותו שורש, sperate הוא זה שיש לקוות לו, או שאין להתייאש מלקוות לו, למשל שיצליח לפרוע את חובותיו. ולצד גברת אספרנצה, יוזכר לטוב גם אדון פְרוֹסְפֶר, שיש הרואים בשמו את המקור הלטיני pro spere, בהתאם לתקווה, זה שיעלה ויפרח, וכך גם שם התואר prosperous.

אילו הלך הכל כפי שקיווה דר' אליעזר לודוויג זמנהוף, את הטור הזה היינו כותבים באספרנטו, כי הוא חתם Doktoro Esperanto, הדוקטור המְקווה, על הספר שבו הניח את היסוד לשפה שתקרב את בני כל העמים בבחינת "ויְהִי כָל הָאָרֶץ שָפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" במגדל בבל. אבל, גם שם הסיפור לא הסתיים כפי שרצו המתכננים.