אשר ציוונו במצוותיו

"מִצווה הבאה לידך אל תחמיצֶנה" נאמר במקורותינו, ונאמנים לצו זה נקדיש את הדיון למילים צו ומצווה, ועד לצוואתו של הקיסר נגיע.

צו הוא כמובן מן השורש צוה, שעניינו פקודה והוראה, שלפי חוקר-המילים קליין קרוב לשורש הערבי דומה שפירושו קָשר, איחד, וגם למילה דומה במשמעות צוואה. הצווים ניתנו בתחילה בעל-פה והכתב בא רק מאוחר יותר, ולכן יש קשר ישיר בין אמירה לצו, עניינית ומילולית. "הֵּן עֵּד לְאוּמִים נְתתִיו נָגִיד וּמְצוֵּּה לְאֻמִים" נאמר בספר ישעיהו, ונראה שיש כאן קשר בין מי שמגיד, אומר, לבין מי שמצווה ופוקד. החוקרים חלוקים בדעותיהם: יש מי שטוען שנגיד זה הוא מלשון נגד, אדם מורם, נישא (בדיוק כמו נשיא) – ויש מי שבכל זאת קושר בין הנגיד למגיד.

אדם יכול לפקד על אנשים ולצוות עליהם, וגם למנות מישהו ולצוות אותו לתפקיד מסויים ומקבל המינוי יעשה כמצוּוה עליו: "ויאֹמֶר דָוִד אֶל מִיכל לִפְנֵּי יְהוָה אֲשֶר בָּחר בִּי מֵּאָבִיְך וּמִכָל בֵּּיתוֹ לְצוֹּת אֹתִי נָגִיד על עם יְהוָה על יִשְרָאֵּל". אפילו המילה השכיחה ביותר המתארת תקשורת מילולית קשורה היטב לעניין זה: אני אומר, אתה אומר והוא אָמר – ובערבית, אמר פירושו הוא פקד, הוא ציווה. וכיוון שכך, הנסיך המפקד ומצווה הוא בערבית אמִיר או אֶמִיר. זוכרים את מילות השיר "בבוכרה היפה"? – "אזרחים פִצחו נא בשיר / כי אמת וצדק משפטו של האמיר". שִמעוֹ של אותו אמיר הגיע עד למגרשה של ריאל מדריד, שחברת התעופה של איחוד האמירויות היא נותנת החסות שלה. כשאותו נסיך מפקד על חיל-הים הריהו אמיר אלּבחְר (אמיר הים) ומכאן ככל הנראה, כמו הרבה מילים ערביות שהתאזרחו באירופה, התואר אדמירל.

והנה קשר אחר בין הפקודה לאמירה: עשרת הדיברות שלנו (מלשון דיבר, אמר) – באנגלית הם Ten Commandments, עשר הפקודות, עשרת הציוויים. והרי לכם עוד נגיד ומצווה שכולם תלויים במוצא-פיו, במילים שהוא אומר: דיקטטור, הריהו לקוח מן הלטינית dicere, להגיד. יותר מפעם עסקנו כאן בשורש הזה, שתמצאו במילים תמימות כמו verdict (פסק-דין, "אמת שנאמרה") dictionary וגם דיקציה – תמיד בהקשר של מילים ודיבור – והוא גם השורש לתוארו של הדיקטטור שהיה בעצם שופט שמונה ברומא לתקופה מוגבלת. ועדיין מן התחום המשפטי והקשרו לענייננו, חִשבוּ על הקשר בין הצוואה שבה מצווה אדם כיצד לחלק את רכושו, testament באנגלית – ובין העד שאומר את גרסתו ומוזמן לבית המשפט to testify. במקורות, במילה צוואה השתמשו כדי לומר דבר ציווי, ואילו לזו שכותב או אומר אדם קראו מתנת שכיב מרע.

מעניין, שבמילון בן-יהודה תמצאו את המילה צו לא רק במשמעות שדיברנו עליה כאן, ציווי והוראה – אלא "אחד מצרופי הקולות הכפולים צו צו שהיו האוֹמנוֹת משתמשות בהם לדבר להילד בשעה שהן מדדות אותו לזרזו בהליכה". איך הגיעו לכך? מן הפסוק בישעיהו "כִי צו לָצָו צו לָצָו קו לָקָו קו לָקָו זְעֵּיר שָם זְעֵּיר שָם", ויש במילון דיון ארוך ומפורט בעניין שהבאנו כאן ממנו רק מעט מעט, קמעה קמעה.

כל ההסברים האלה נכתבו כאן בדרכי-נועם ולא במשפטי ציווי, אבל גם הם מקשרים אותנו לאמירה, לפקודה – ולאימפריה הרומית. הכיצד? צורת ציווי באנגלית הוא imperative מן הלטינית imperativus, פקודה, מ-imperare שפירושה לפקד; והיא מהצירוף שהוליד גם את to prepare, להכין, להתכונן, כמו בביטוי "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" – ובמקור הלטיני, Si vis pacem, para bellum – וגם האקדח פָרָּבֶלוּם. ומן ה-imperativus והציווי קצרה הדרך ל-imperium הרומי (וגם ל"אמפייר סטייט בילדינג") ולאימפרטור, הקיסר שעמד בראשה, ומילה שלו היתה בוודאי פקודה שמִצוות חכמים מלומדה היתה לציית לה כצו-השעה.