צבת בפלאייר עשוייה

צִבטו את עצמכם בלחיים – ואם תעדיפו, תפסו אותן בצבת – כי ה"רגע" יעסוק בסוגיה החשובה כל-כך: מדוע צבת בצבט עשוייה, שאלה שנצטרך לבחון ממש בפינצטה.

לא מקרה הוא שהמילים צבת וצבט דומות בצורה ובמשמעות. השורש היסודי הוא צבט, והוא מופיע בסיפור על בֹּעז ורות במגילת רות: "ויִצְּבָט לָּה קָלִי ותאֹכל ותִשְבּע ותֹתר", ושני פסוקים לאחר מכן מצווה בעז את נעריו "וְגם שֹל תָשֹלוּ לָּה מִן הצְבָתִים ועֲזבְתֶם וְלִקְטָה וְלאֹ תִגְעֲרוּ בָּה". צבתים, לפי רש"י, הם עומָרים קטנים, כאלה שמחזיקים ביחד. לשתי המילים זו הופעה יחידה במקרא, אבל אנחנו מבינים כי כי את הקלי תפסו, צבטו, באצבעות. חוקר המילים קליין, על סמך ידיעותיו בערבית ואתיופית (ועוד הרבה לשונות!), אומר כי המשמעות המקורית של הפועל היא להגיע, להתקרב, וגם להחזיק, לאחוז בחוזקה. על מעשה בעז הוא אומר שמשמעות "ויצבט לה" היא "ויגיע אליה, ויקרב אליה". גם המילים צֶוות וצוותא, שתיהן במשמעות של להתקרב, להיאסף, קשורות לצבט. בארמית, צְות פירושו הצטרף. ועורך מילון בן-יהודה מעיר: "ואין צבט אלא מבטא אחר של אותו השורש".

ידענֵּי המילים בלשונות נידחות מספרים כי ההוראה המקורית של המילה היא באכדית, שם הפועל צבת פירושו לתפוס באמצעות היד, ונגזרת שלה היא בִית צִבִתֻם שפירושה בית-כלא, מה שקרוב מאוד ל"תפיסֶה", המילה היידית לכלא. עכשיו חִשבו על כך שהצבת משמשת לאחיזה ול"צביטה" של חפצים, פעולה יסודית שתמצאו הרבה כמותה בטבע. צבתָן נָקוּד (אתם בלי ספק מכירים אותו בשמו המדעי Forficula smyrnensis( מכונה גם חרק מספריים, ולא מפני שהוא עוסק בחייטות-עילית. כמוהו גם הסרטן החביב שבתמונה שבוודאי אינו מצוייד כך רק כדי לצבוט לחיים או ישבנים.

משנה בפרקי אבות: "עֲשָרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שבָּת בֵּּין השְמָשוֹת... וְיֵּש אוֹמְרִים, אף צְבָת בִצְבָת עֲשוּיָה". פירש ר' עובדיה מברטנורא: "הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת, וראשונה מי עשאה, על כרחך מאליה נעשית בידי שמים, ונבראת בין השמשות". והוסיפו: "ואולי יש בצורת הפתגם חידוד, כאילו בכוונה שנייה: הצבת בחברה (בצבתא), בזוג היא עשוייה, ואין בה תועלת ביחיד".

את התנועה הטבעית של צביטה כדי להחזיק משהו עושים גם המכשירים שבשימושנו, ונתחיל במצבטיים הרוכבים על האף כמשקפיים. באנגלית מצורפֶתֶת הריהם pince-nez, צובטי-אף, מה שמביא אותנו מהפועל הצרפתי pincer לאנגלית to pinch, לצבוט, ובלשון הדיבור גם לסחוב, לְפלֵּח. מאותו שורש כמובן גם הפינְצֶטָה, צְבָתיִם בעברית יפה, וגם ה-pincers באנגלית, צְבָת (בריבוי, צְבָתוֹת וגם צְבָתִים). ולאחר שעשינו תנועת-מלקחיים )pincer movement( נאה, אנו מגיעים לכלי המיתר, שלעתים מנגנים בהם pizzicato, כלומר בצביטה של המיתרים ולא בהעברת הקֶשֶת עליהם – ולפי פירוש אחד, האטימולוגיה של pinzare באיטלקית, כמו pinch באנגלית – היא גם זו של pizzicare, לצבוט. קבלו זאת with a pinch of salt, עם קמצוץ מלח שצובטות האצבעות ביניהן.

הצבת נקלטה בעברית וגם הפְלאיֶיר התאזרח היטב, בעצם קיצור של האנגלית a pair of pliers. מי שנקלט הרבה פחות היו "מכפתיים רב-פתחיות" שעליהן מספר הלשונאי רוביק רוזנטל כתרגום עברי ל"פלייר פטנט". והוא גם מביא את המקור לשם הרווח הרבה יותר לכלי זה (אף שיש חילוקי דעות ביחס לזיהויו) הקרוי "ג'אבְּקָה". שוב חוזרים לבעלי-החיים, ולדמיון שבין לסתותיהם לאלה של המכשיר – והג'אבקה היא זכֶר ל-zabka, צפרדע קטנה בפולנית. ולסיום פרק בעלי החיים, נספר כי בסוף המאה ה-19 טיפח הגרמני קרל פרידריך לואיס דוברמן את משפחת הכלבים Doberman Pinscher (ביניהם גדולים וחזקים שאין לבלבלם עם כלב-המחמד פינצ'ר ננסי) – והפינצ'ר שבשמו, בגרמנית, דומה ל-pinch באנגלית, הוא אות לאוזניו הקצוצות, כמו בתמונה (לִפנֵּי).