חמור עם הנגאובר קופץ בראש

אם לא תחמירו עם עצמכם יתר על המידה, בשורות הבאות תמצאו לא מעט חומר למחשבה, אלא אם כן, במחילה מכבודכם, אתם חמורים גמורים. קל להבין, כי השורש שישמש אותנו כחומר ביד היוצר הוא חמר.

חומר, בניגוד לרוח, הוא משהו ממשי מאוד בגוון אדום, והעדות טובה ביותר לכך היא בשורש הערבי שממנו נגזר אחְמָר לצבע אדום. ובדיוק כך גם בעברית: בגלל צבעו, יין נקרא בתנ"ך חֶמֶר ובארמית חמְרָא, ולכן חנות לממכר יין בבני ברק נקראת "חמְרָא טָבָא". מוכרת לנו היטב אדמת חמְרָה חומה-אדומה הטובה לחקלאות. ועל קרובה, החוֹמֶר, אומר בן-יהודה: "אחד ממיני האדמה פחות או יותר אדמדמת-המראה, שמֵּנה ומחזקת בקרבה חלקי מחצבים וישמשו לעשיית לבנים וכלי חרס". זהו שעליו נאמר בספר שמות "ויְמָרְרוּ אֶת חיֵּיהֶם בּעֲבֹדָה קָשָה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵּנִים". אין להחליפו עם החֵּמָר שמגיע אלינו מקרקע ים המלח, והוא לא אחר מאשר אסְפלְט בלעז, ובכלל גונו שחרחר. המשמעות נודדת מן המוצר אל התהליך, ובערבית ח'מר נקשר ליין וכל משקה שתסס, וגם לפעולת התסיסה בבצק ובמשקאות – והרי בערב פסח אנו מבערים "כל חמירא וחמיעא", כל חמֵּץ ושאור. אמרנו יין – והגענו להנגאובר שחוטפים לא אחת אחרי ליל-סביאה – ולכן, קראה לו האקדמיה חֲמרְמֹרֶת בהשראת הביטוי "מֵּעי חֳמרְמָרוּ" (ומפרשים: מעיי תססו), בדומה לצְמרְמֹרֶת וסְחרְחֹרֶת, המציינות אף הן תחושת גוף לא נעימה. התסיסה והצריבה הגיעו גם לביטוי החמיר, מילולית שרף וצרב, ופירושו ציעֵּר, הכאיב.

האם בני הדורות הקודמים ידעו את כל הביטויים האלה? ייתכן שלא, אבל "אם ראשונים כמלאכים אנחנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנחנו כחמורים". לא היינו נזקקים לביטוי הזה, אלמלי העניק לנו קישור ישיר מן האדום – אל החמור. ויש קשר הדוק! חמור, אומר בן-יהודה במילונו, היא אחת המילים הקדומות של הלשונות השמיות, ובכללן ערבית וארמית, "וסוברים החכמים כי נסתעף מן מושג צבע האדום שמשמש בו השורש חמר, מפני שרוב החמורים הם אדמדמי השערות". ולא רק אצלנו: חוקר המילים ארנסט קליין אומר, כי burro, חמור בספרדית, התפתח מ-burrus, אדום, וזה מן היוונית purros, צבע-להבה צהוב-אדום – קרוב מילולי מיידי של הפירומאן, מצית הדליקות, ושל fire באנגלית. אדום אש!

החמור הטיפוסי אולי אינו ממש אדום, למרות שמקור שמו כנראה מן האדום-האדום הזה – אבל הוא גם איננו טיפש (ויש הרבה עדויות שזו חיה פקחית וחרוצה מאוד), אבל יחסי-הציבור שלו ממש-ממש גרועים. אולי פרט לנחש, שהסתבך עם היושב במרומים כבר בימים הראשונים לבריאה, כנראה אין בעל-חיים שכל כך הרבה ביטויים מלעיגים ומכפישים נקשרו אליו כמו חמורנו המסכן. החל בחמור- חמורָתיים, עבור בביטוי התלמודי "עם הדומה לחֲמור", וכלה במחמאה המפוקפקת של מוחמד על היהודים בקוראן (בתרגום רובין): "אלה אשר הוטענה עליהם התורה ולא עמדו בה נמשלו לחֲמור נושא ספרים. מה רעים הם אנשים אשר כמותם, המכחישים את אותות אלוהים".

בין מעט הדברים הטובים שאמרו על החמורים נזכיר את המתקן שעליו מניחים הנגרים והמסגרים קורות ומוטות, וכבר בתלמוד נקרא "חמור של נפָחין", והיו גם "חמור של ריחיים של יד" ו"חמור של חרָשים" – אבל, ההישג הגדול ביותר של החמורים (למרות שיצטרכו כנראה לחכות לא מעט עד שיוכלו להגשים אותו) הוא לפי הנביא זכריה: "הִנֵּה מלְכְֵּך יָבוֹא לְָך צדִיק וְנוֹשָע הוּא עָנִי וְרֹכֵּב על חֲמוֹר וְעל עיִר בֶּן אֲתֹנוֹת". נותר לחכות ולראות אם יהיה לבן או אדום. שאול המלך, כפי שזכור לכל, לא חיכה: הוא חיפש את האתונות – ומצא מלוכה. ואנחנו, בעקבות האתון מגיעים לחמור בלשונות זרות Equus asinus בלטינית, ואחד המילונים האטימולוגיים קושר בין המילה העברית אתון – ל-asinus הלטינית. האיטלקית דבקה ב-asino הקרובה ללטינית, וכמוה גם הגרמנית Esel והצרפתית neâ. באנגלית היא התקצרה ל-ass, שגם בגלל החמור, גם בגלל האחוריים וגם בגלל כינוי הגנאי לטיפש – גם היא אינה דוגמה להצלחה של יחסי ציבור!