רשיונות, בבקשה

ברשותכם, ב"רגע" זה אנחנו נוטלים לעצמנו רשות לעסוק במשרד הרישוי.

המובן היסודי ברור: להרשות פירושו להתיר, לאפשר. כך גם בארמית ארְשֵּי שפירושו הוא הִרשה. אבל חוקר המילים ארנסט קליין לוקח אותנו אחורנית אל השורש הקדום יותר ומספר כי באכדית, הפועל ציין בּעלות וגם הלוואה. המילה rashu פירושה מלְוֶוה, ובארמית רשְיָא הוא בעל ההלוואה שיכול להעבירה לאחר. "הוא הרשאי על המלווה והיכול להרשות. זאת אומרת, להעביר זכותו על אחרים, ומכאן התפתחות השורש" כפי שמסביר מילון בן-יהודה. מכאן גם נגזרה המשמעות הרחבה יותר של מתן סמכות, הרְשָאָה. רשאי הוא לא רק מי שמותר לו לעשות משהו, אלא גם מי שיש בידו הסמכות להרשות.

מן ההרשאה התפתחה גם הרְשוּת שמופיעה הרבה במקורות, וזִכרו את הכתוב במסכת גיטין (למקרה שהיו לכם כוונות אחרות): "שאם ירצה שלא לזוּן את עבדו רשאי, ושלא לזון את אשתו אינו רשאי". הרְשות היא גם שם אחר לבחירה החופשית שבידי כל אדם, כפי שנאמר בפרקי אבות: "הכל צפוי והרשות נתונה". במקורות, רשות זו היא גם ההיפך מחובה, כמו במחלוקת בין שני החכמים: "תפילת ערבית רבן גמליאל אומר חובה, רבי יהושע אומר רשות". כל אחד מהם עומד בִּרשות עצמו, והם קבעו הלכות לגבי דברים שנעשים ברשות הרבים וברשות היחיד. בהקשר קרוב נזכיר גם את ה"רְשות", בקשת החזן לפני תחילת אמירה של פיוטים.

מן הרשות הזו צמחו ההרשאה והרישוי, הרישיון ומוּרשה-החתימה בבנק. אליעזר בן יהודה חידש את מוּרְשוֹן כשם עברי (שלא נקלט במובן זה) לפרלמנט, "בית ישיבות המורשים", אבל המונח הזה שריר וקיים עד היום באגודות שיתופיות, כמו "אגד" למשל, שבהן יש מורשון או אסיפת מורשים. וכמובן, מכאן מרְשִי השגור כל-כך בפיהם של עורכי הדין, אשר תודו כי הוא יפה פי כמה מ-my client האנגלי.

הדעה הרווחת היא (ישנם חוקרים הסבורים אחרת) כי לרְשות זו אין קשר לרָשוּת, כמו זו הפלסטינית, רָשות מקומית או רשות שדות התעופה, והן נגזרו מקיצור של המילה רָאשוּת ועניינה סמכות, מלשון ראש. לרשות השידור (בפירוק) אולי מתאים הפירוש השלישי למילה רָשוּת, עוני, מלשון רש, דל, אביון... גם על רשויות אלה ידעו חז"ל לא מעט, ובעיקר על אופיין הנכלולי, וכבר אמרו בפרקי אבות: "הֱוּו זְהִירִין בָּרָשוּת, שֶאֵּין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָא לְצֹרְֶך עצְמָן. נִרְאִין כְאוֹהֲבִין בִּשְעת הֲנָאָתָן. וְאֵּין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְעת דָחֳקוֹ". ושמעיה אומר: "אֱהוֹב אֶת המְלָאכָה, וּשְנָא אֶת הָרּבָנוּת, וְאל תִתְודע לָרָשוּת".

Quod licet Iovi, non licet bovi אומר המשפט הלטיני, מה שמותר ליופיטר אינו מותר לשור. הרְשות כאן היא מן הפועל הלטיני licere, שמשמעותו המקורית להיות נאמן, [ולכן] זה שהתירו לו, הִרשו לו. ממנו licence, או license בכתיב אחר, שהוא רישיון. ממנו גם "לִיצֶנְצִיה פוֹאֶטִיקָה", החירות שנוטל לעצמו הסופר והמשורר לשבור כללי תחביר ולשון כדי לברוא את שפת-היצירה שלו כראות עיניו. ואחרי שיסיים את מלאכת הכתיבה, הוא רשאי להתפנות למעט מנוחה ורוגע, loisir בצרפתית ו-leisure באנגלית, מ-licere הלטינית במובן שזהו זמן שהותר, "הורשה", כזמן להנאה. המילה האחרת המתארת את הרישיון וההיתר היא permission שעניינה לשחרר, להתיר, מילולית לשלוח דרך, כשעניין השליחה הוא ב-mission, שליחות. permesso תשמעו תדיר באיטליה, מקבילה ל"סליחה" שלנו, כשמישהו מבקש מכם משהו: מותר לי?