פסטיבל הזמר

את ה"רגע" הזה ילוו זמירות חדשות וישנות, ובעיקר כאלה שעניינן במילה זמר.

המובן השכיח ביותר הוא כמובן זה של זֶמֶר, שיר, וממנו זמָר וזִמְרָה הקרובות למילים בלשונות האיזור כמו ארמית וערבית, ועניינן שירה, צעקה וגם נגינה. מן השורש הזה יצר אליעזר בן-יהודה את התזמורת, חבר בני אדם שמזמרים, אבל מוקדם מאוד שוּנה יעוד המילה לחבר מנגנים, וקבוצת השָרים היתה למקהלה. מזמורים יש כבר בתנ"ך – ואילו ההטייה החדשה ביותר היא הזמְרִיר, ג'ינגל. מכל עבר בארצנו נשמעים קולות זמרה, ויש שמשבחים את זִמְרת הארץ – אבל המשמעות אחרת לגמרי, מן המובן השני של השורש, לחתוך, לגזום, ומכאן המזְמֵּרָה שמשמשת לפעולה זו, וגם זמורות העץ, הענפים. מובן זה הוא שהביא לקרוא זִמְרָה לפירות המובחרים, אלה שנחתכו מן העץ, והוא מופיע רק פעם אחת במקרא, כאשר יעקב מצווה לבניו: "אִם כֵּן אֵּפוֹא זאֹת עֲשוּ קְחוּ מִזִמְרת הָאָרֶץ בִּכְלֵּיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִיש מִנְחָה".

"הוּא הָיָה אָז בָּהִיר וְגָבוֹּה כְזֶמֶר" כתב המשורר יעקב אורלנד, ותתפלאו, שהיה מי שקישר זאת לג'ירפה! מילא יפה וגבוהה, אבל מה עניינה לזֶמֶר? זהו המובן השלישי של המילה, שנלמד מספר דברים בּפרק המפרט את בעלי-החיים הכשרים למאכל: "איָל וּצְבִי וְיחְמוּר וְאקוֹ וְדִישֹן וּתְאוֹ וָזָמֶר". נחלקו החוקרים מהו זיהויו של הזֶמֶר הזה, אולי עז-הרים או חיה מקפצת אחרת, ולמדים על כך מפועל בערבית שעניינו קפיצה. במילון בן-יהודה יש דיון מרתק על זיהויו של הזֶמֶר. בהגדרה הוא מופיע כ"חיה גבוהת קומה, ארוכת הצוואר, חברבורת העור, girafe". בערבית, אומר המחבר, זראפה. ובמילותי הפיוטיות: "ואע"פי שרוב החדשים אמרו כי הזמר הוא מין עז הבר, בכ"ז יותר ראוי לקבל דעת קדמונינו רבי הלשון רסע"ג [רבי סעדיה גאון] וריב"ג [רבי יונה אבן ג'נאח], שיש לה סעד וסמך גם בדמיון צירוף האותיות של שני השמות זמר וזראפה". אחד הספרים שבן-יהודה מביא מהם מספֵּר על בעל-חיים שנקרא זֶמֶר כי הוא אוהב זמרה וגם "אוהב הבתולות הרבה", וכדי לצוד אותו הציידים מפתים אותו באמצעות בתולה ערומה שמזמרת. הוא כל כך נהנה, עד שנרדם וראשו על בטן הבתולה, "ואז הציידים משימים בכבל רגלו ונותנים שלשלת של ברזל על צווארו עד שנקרא זמר שהוא נצוד עם הזמרה". האחריות לשיטה ולתוצאותיה חלה על בעל הספר "שלטי הגיבורים", רבי אברהם הרופא פורטלאונה (שער אריה), שחי באיטליה במאה ה-16.

אחרי דברי השירה האלה, נזכיר גם את בעלי המקצוע המתפרנסים מהם, כמובן הזמר והזמרת (שוב חידוש של בן-יהודה, ולפניו קראו לה מְזמֶרֶת), וגם שם המשפחה קנטור, שהוא מן הלטינית cantare, לשיר. כך נוצרו הקנְטָטָה (מילולית, זו שמוּשֶרֶת), וגם ה-Bel Canto, טכניקת השירה האופראית, וגם השאנסון שנציגיו המפורסמים ביותר הם Les Compagnons de la chanson.

אבל, מכיוון שהשירה קרובה לדיבור, נמצא מילים רבות שנגזרות מן ה-chant, במשמעות שנושקת לזמרה ולשירה: accent, מִבטא, מפני ש-accentus בלטינית היא שיר הנילווה לדיבור. charm גם היא ממשפחה זו והיא קרובה ללטינית carmen שפירושה שיר, וההקשר הוא שירה של משפטים בכוח מאגי. וכשמישהו מרשים אתכם מאוד ב"שארם" שלו, בצרפתית הייתם אומרים éenchant (גברת היתה אומרת enchantée). ובקצה השני תמצאו את cant שפירושו סלנג, עגה. אפילו התרנגולת באנגלית hen ובגרמנית Huhn שואבים את שמם מן השורש הקדום ל-chant, בגלל היותם זמרי-השחר.

חשוב מאוד שתשמרו את כל המידע הזה בסוד, שאיש לא "יזמר" אותו בחקירה משטרתית – וכדי שנרחיק עדותנו, המילה הלועזית chantage לקוחה בדיוק מכאן, ומשמעותה סחיטה, ובמקור הפעולה שגורמת לאדם "לזמֵּר", faire chanter quelqu’un.