הכל כתוב

למילים שבחיינו יש תכונה מעניינת: לעתים הן שומרות על משמעותן לאורך שנים – חיוך היה ויהיה תמיד חיוך, וגם אהבה וילד – ולעתים, מילה משנה משמעות ומתרחקת מאוד ממקורה, אבל עדיין קיימת. הדבר בולט במונחים ובמושגים שעברו שינוי גדול: עוצמתן של המכוניות החדישות ביותר נמדדת בכוחות-סוס, מונח שהומצא במהפיכה התעשייתית וכבר אז שימר מילולית את הסביבה הנכחדת של הסוס וכוחו. כך גם הקובץ במחשב, file באנגלית, שהחל את דרכו במילה filo, חוט, (כמו בפילובוס, אוטובוס חשמלית שניזונה מחוט החשמל) – על שום החוט שבעבר הרחוק קשרו ואיגדו ביחד את הדפים כדי להופכם לקובץ.

כך גם המילה הכתובה שמלווה אותנו משחר ההיסטוריה, במעבָר לתקופה שבה ההיסטוריה החלה נכתבת. לכן, ה"רגע" הזה עוסק בקורות המילה כתב, ובדמיון המפתיע בין מה שעבר עליה בעברית ובלועזית.

השורש כתב, אומר לנו אבן-שושן, בארמית כְתב ובערבית כתבּ, הוראתו היסודית: תחב, דקר, חרת. וההקשר הוא שראשיתו של הכתב לא היתה בעט או בעיפרון אלא בחריתה על אבן. (ובסוגריים: חריטה וחריתה דומות בצליל ובמשמעות. חריטה מיוחדת למשהו שנחרט מתוך החומר, ואילו חרוּת הוא במשמעות כתוב, ולכן: נחרות על דגלנו, חרוּת בליבנו). הקב"ה ציווה למשה "פְסָל לְָך שְנֵּי לֻחֹת אֲבָנִים כָרִאשֹנִים וְכָתבְתִי על הלֻחֹת אֶת הדְבָרִים אֲשֶר הָיּו על-הלֻחֹת הָרִאשֹנִים אֲשֶר שִבּרְתָ". והרבה אחריו אמר ירמיהו הנביא: "חטאת יְהוּדָה כְתוּבָה בְּעֵּט בּרְזֶל בְּצִפֹרֶן שָמִיר חֲרוּשָה על לוּח לִּבָם" (בחילוף המוכר בין ש' ו-ת').

בדומה, כְתוֹבֶת (בנוסף למשמעות של מען), היא קבוצה של סימנים כתובים או חרותים, כגון באבן ועל לוחות, כמו למשל כתובת השילוח. בן-יהודה, במבוא למילונו, קורא לכל הממצאים הארכיאולוגיים האלה חרוּתוֹת. בדומה לכך כתובת-הקעקע, ציור או סימנים חרותים בעור וממולאים צבע. ולא רק הכתובת מיוצגת במילה, אלא גם חֵּפץ שנקרא כוֹתֵּב, שם-עצם ולא הפועל, שלפי המשנה הוא העוקץ, הקצה החד של העט או הכלי המשמש לחרות בו את האותיות. עם השנים והתפתחות טכניקת הכתיבה, נזנחו החֶרֶט והמפסלת וירשו אותם העט והעיפרון (שגם הם הולכים ונעלמים!), והיום הכתב אינו חקוק או חרות והשימוש במילה הוא בצירופים כמו כתב-עת, כתב-סתרים ואחרים.

לא רק דוברי העברית כותבים, והתהליך שעברה המילה בשפות זרות דומה להפליא. שם, מתחיל הכל בפועל הלטינית scribere – וממנה האנגלית to scribe, לכתוב, ו-scribe, לבלר, כתבן. גם לשונות אירופיות אחרות שאבו ממקור זה, ומכאן scrivere באיטלקית, crireé בצרפתית ואפילו שמו ועיסוקו של מר Schreiber הסופר. וכמובן script המוכר לאנשי המחשב – וכתבי הקודש, ה- Holy Scriptures, ואפילו ה-scriptorium ששימש את הנזירים להתרכז בענייני קריאה וכתיבה. וכמובן, description ו-subscribe, טרנסקריפציה ו-manuscript ועוד ועוד. גם בשפות זרות, המקור הלשוני המוקדם יותר לקבוצת-מילים זו פירושו לקרוע, לחרות, לסרוט. scribe באנגלית אינו רק לבלר – אלא גם הכלי חֶרֶט, מעין מרְצֵּע. ומקביל לו השורש writan באותו מובן באנגלית קדומה, שהתפתח לכדי to write. השורש writan אף דייק יותר ובמקור פירושו היה לחתוך צורות ואותיות בעץ או בקליפת-עץ.

ואת כל זה נשווה למונח המוכר לנו כל-כך המצוי בעשרות מילים: גְרף, כגון בגאוגרפיה, אוטוגרף או להבדיל ממוגרפיה. העניין הוא כמובן בכתיבה, אבל המקור הוא בדיוק הכלי ופעולת החריתה: אותה סריטה וחריתה שבגרף היא graphein ביוונית – לכתוב או לצייר, בהדגשה על מקורה המילולי בכלי החריתה grapheion – שהתגלגלה ל-agrafer בצרפתית, לתפוס בחוזקה (בציפורניים?) ו-graffiare באיטלקית לסרוט, ממש כמו סריטת החתול. בצרפתית, חֶרט הברזל stylus היה ל-stylo, עט. נשמע מוכר? ברור, כי מן ה-graffio, הסריטה, נוצרו ה-graffiti ברבים, אותן כתובות מצויירות (אולי בדורות קדומים היו חרותות?) על הקירות.