לחיי העם הזה!

"מָוֶת וְחיִים בְּיד לָשוֹן וְאֹהֲבֶיהָ יאֹכל פִרְיָּה" נאמר בספר משלי, ולכן מן הראוי לבדוק אותם מצד הלשון. נהייה נאמנים לציווי "וּבָחרְתָ בּחיִים" ונעסוק בחיים בלשונות העולם. והמוות? שיחכֶה.

מקור החיים, לפחות מן הבחינה הלשונית, הוא בשורש חיה, שממנו נגזר שם התואר חי, ובעקבותיו, כנראה, גם המילה חיים. על מייסדת השושלת כבר נאמר: "ויִקְרָא הָאָדָם שֵּם אִשְתוֹ חוָּה כִי הִוא הָיְתָה אֵּם כָל חָי". המילה משמשת בכמה וכמה צירופים: אליעזר בן-יהודה טבע ממנה את חידק (גם חי וגם דק); בערבה הדרומית הוקם החי-ּבָר המשכֵּן בעלי-חיים נכחדים, ובספרות המדע הבדיוני רווחים מאוד החיזָרים. מכאן נגזרו גם חִיּונִי והחֲיָאָה, תְחִיָה ומִחְיָה ועוד.

החיים הם בלי ספק חווייה (עוד מילה שנגזרה משורש זה!) משמעותית מאוד, ונמצא אותם בביטויים רבים הקשורים בתחילתם, במהלכם ובסופם. המיילדות המצריות אומרות לפרעה שגָזר להמית את ילדי העברים, "כִי לאֹ כנָשִים המִצְרִיֹת הָעִבְרִיֹת כִי חָיוֹת הֵּנָה בְּטֶרֶם תָבוֹא אֲלֵּהֶן המְילֶדֶת וְיָלָדוּ", ו"חָיוֹת" כאן פירושו יולדות. אדם עובר מסכת-חיים, ולאחר שנהנה מתוחלת-חיים נאה, סופו לסיים אותם וייאמר עליו כי "שָבק [עזב] חיים לכל חי". אז ייטמן בבית החיים, שֵּם אחר לבית-עלמין, ויבקשו כי תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.

המילה כה משמעותית, עד שהחיים משתקפים בשמות רבים, כגון חיה, חווה, חיים, חיותה, עמיחי, ועוד. אנשים שניצלו מסכנה גדולה מוסיפים לשמם את השם חיים, כמו שר הפנים משה חיים שפירא, שניצל ממוות ב-1957 כאשר מתנקש השליך רימון יד במליאת הכנסת.

לסיום הפרק הזה אפשר להרים כוס "לחיים" ואולי גם לברך "שהחיינו". אגב, רק בעברית הרמת הכוסית מתייחסת לחיים. דוברי הלשונות הלטיניות מסתפקים בבריאות והרמת הכוסית אצלם תלוווה ב-éSant בצרפתית או Salud בספרדית. Prost שמשמיעים דוברי גרמנית קשורה ל-prosit הלטינית, "להצלחתך". האנגלים יברכו cheers, ומנהג הרמת הכוסית אצלם נקרא toast. חוקרי המילים אומרים ש-toast, הרמת-הכוסית לבריאותה של הגברת, מקורו בקלִי (טוֹסְט, כמו זה היוצא מן המצְנֵּם החשמלי, הטוסטֶר!) שהיו מתבְּלים בו את השתייה החריפה. זו האחרונה מקשרת אותנו ל-vita המשמשת בלועזית לציון החיים, ולקוחה מן הפועל הלטיני vivere, לחיות. מה עניין משקאות חריפים לכאן? עארָק נקרא מחְיָה (מים חיים) בפי המרוקאים – ואחד המשקאות החריפים הנפוצים ביותר הוא Acquavit, או Akvavit כפי שהוא נקרא בדנמרק, שם הוא המשקה הלאומי – ותמיד אלה מֵּי-חיים. אל תדאגו, גם עמים אחרים עושים חיים, dolce vita: הוויסקי המוכר לנו קיבל את שמו מ- uisge beatha שמשמעותו בלשון האירית, איך לא, "מי החיים".

חיים הרצוג, הנשיא הששי של מדינת ישראל, זכה בגלל שמו, בעת שירותו בצבא הבריטי, לכינוי ויוויאן שקשור כמובן לשורש הלטיני vivere, וזה גם מופיע ב-curriculum vitae , ובקיצור CV, קורות-החיים שלו. מכאן גם Vive la France, תחי צרפת; וגם modus vivendi, "דרך לחיות", שֵּם נאה ליישוב של מחלוקת לא בדרך של הסכם אלא בצורה שמאפשרת לצדדים "לחיות עם זה"; ובמוזיקה תמצאו vivace בהוראות הנגינה, כאשר יש לנגן בצורה חייה, vivid באנגלית; ומאותו שורש גם המילה ויטָמין שהומצאה ב-1912.

כשם שלא כל העמים מברכים אותה ברכה על המשקה, כך גם החיים שלהם אינם בהכרח דומים: הלטינים אימצו את הפועל vivere וקיבלו את vita (עוד לפני שהומצאה אצלנו סיסמת הפרסום "לא טעית זהו ויטה") – ואילו בצפון אירופה לקחו את השורש הלשוני libam וקיבלו את life באנגלית ו-Leben בגרמנית. אבל אם מפשפשים עוד אחורנית, מגיעים לשורש הקדום יותר gweie, חיים, שהתגלגל ליוונית bio (כמו במילה ביוגרפיה, תולדות-חיים), גם ל-vivus הלטינית מ-vivere – וגם ל-bethu של בני אירלנד, אותם סימני-חיים שגילינו קודם בוויסקי!

ה"רגע" הזה, כך נדמה לי, היה א-מְחיֶה.