זה עוד ייגמר בבכי

כמות הגונה של דמעות תסייע לנו ב"רגע" זה לשטוף את העיניים ולראות את הקשר המילולי בין תמרורי-דרכים, תנינים - והמוסיקה של מוצרט.

הכל מתחיל בסכר-הדמעות שנפרץ בקלות, והטיפות המלוחות מקושרות לאלה "הזֹרְעִים בְּדִמְעָה - בְּרִנָה יִקְצֹרוּ" בספר תהילים, וגם ל"מִנְעִי קוֹלְֵּך מִבֶּכִי וְעֵּיניְִך מִדִמְעָה" אצל ירמיהו הנביא - ועד לשיר "ים של דמעות". הדמעות נובעות מכיס הדמעות. אך מהיכן נובעת המילה? כרגיל, משורש שתמצאו את קרוביו גם בארמית ובערבית, ובאותה משמעות. המילה דֶמע (כמו דִמְעָה) שכיחה במובן המוכר לנו, אבל דֶמע הוא גם עסיס ענבים או זיתים, וככזה הוא מופיע פעם אחת במקרא: "מְלֵּאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לאֹ תְאחֵּר". מכאן, בתלמוד זהו הכינוי לשניתן לראשית התבואה הנמסרת לכהן, ובית-הדֶמע הוא המקום בגורן שהוקצה לתבואת התרומה. גם בערבית תמצאו את הדמעה בהקשר של יין, שהוא מילולית דמעת-הכֶרֶם. בן-יהודה מביא במילונו דיון ארוך על הקשר בין הדמע לתרומה, ומודה: "ובדבר מקור השם דמע צריך לאמר כמו רש"י: איני יודע מהו לשון דמע".

בדרמה המילולית סוחטת-הדמעות מככבים כמה עצמים ובעלי-חיים, לעתים שלא בטובתם. ראשונים הם התנינים, שבעקבות האגדה שהם מזילים דמעות בעת אכילת טרפם – נאמר על אנשים צְבוּעים שהם בוכים בדמעות-תנין. מסכנים התנינים! בסך הכל, יש להם צינורות לדמעות שנועדו ללחלח את עיניהם, ולא רק בשעת הסעודה. אבל אזכורים שונים – לאו דווקא מדעיים אלא פולקלוריים – שהחלו כבר בעולם העתיק, מייחסים להם את הצביעות של בכי בזמן האוכל. מכאן, היתה הדרך קצרה לשימוש שעשו יוצרים בתכונה הנבזית, ביניהם אותלו של שייקספיר שזועם על בכייה של דסדמונה ואומר (בתרגום נתן אלתרמן): "לו מדמעות נשים הרתה הארץ / היה בכייה מצמיח תנינים". ואצלנו, בסדר הקינות לתשעה באב תמצאו: "דְמָעוֹת כְתנִין זוֹלֵּף".

התמרור הבא במסע-הדמעות הוא בכי תמרורים, שאין לו כל קשר לתמרור "חנייה אסורה" ודומיו (שהם בכלל משורש תמר, מיתמרים לגובה) אלא זהו בכי על משהו מר, ושוב בירמיהו: "קוֹל בְּרָמָה נִשְמָע נְהִי בְּכִי תמְרוּרִים רָחֵּל מְבכָה על בָּנֶיהָ מֵּאֲנָה לְהִנָחֵּם על בָּנֶיהָ כִי אֵּינֶנוּ". בכי כזה, של דמעות אמיתיות ולא כאלה של תנינים צבועים, הוא בכי בדמעות שָליש, דמעות גדולות, לפי הפסוק בתהילים "הֶאֱכלְתָם לֶחֶם דִמְעָה ותשְקֵּמוֹ בִּדְמָעוֹת שָלִיש". במקורות, שָלִיש היא כוס המחזיקה מידת-נפח המכונה שליש. עמוס חכם (זוכרים את חתן התנ"ך הבינלאומי הראשון בהיסטוריה?) מפרש כך: אתה [הקב"ה] מאכיל אותם לחם של דמעה (אוכל של צער), כלומר אתה מביא עליהם ייסורים והם בוכים תמיד ומורידים דמעות אפילו בשעת סעודתם. אתה משקה אותם כוס מהולה בדמעות.

הקץ לדמעות! אין להתפלא על כך שתכשירי-רחצה לילדים ובהם שמפו לשיער, נקראים כך. זה עדיף בוודאי משימוש אחר בתכונת העיניים – גז מדמיע, tear gas באנגלית, או lachrymator בשמו הרשמי, וזה מפני ש-lacrima היא דמעה בלטינית. ה-lacrima נכנסה לפנתיאון התרבות הודות ל-Lacrimosa, אחד מפרקי הרקוויאם הקתולי, שההלחנה המפורסמת ביותר שלו היא במוסיקה השמיימית של מוצרט. Lacrimosa dies illa, qua resurget ex favilla, judicandus homo reus. ולאלה מקוראינו שאינם שומעים לטינית שוטפת: "יום שטוף דמעות יהיה היום, כאשר מן הקברים יעלה האדם החוטא כדי להישפט". בצילום כאן ניתן לראות את הפתיחה ל"לקרימוזה" בכתב ידו של מוצרט, שהספיק לפני מותו לכתוב לפרק זה רק שמונה תיבות. תפקיד התזמורת (שלוש השורות העליונות) כתוב רק בהקדמה ומוצרט הנוטה-למות הותיר מקום ריק כדי להשלים את הליווי התזמורתי מאוחר יותר.

וכדי לסגור את מעגל הדמעות ובעלי החיים הימיים: באנגלית קיים המונח train oil, אבל אין לו כל קשר לרכבות, וה-train בא מ-traen, דמעה בהולנדית (דומה ל-tear) – וזהו שמן ששימש בעיקר למנורות-תאורה והופק בטיפות, כמו דמעות, משומן לווייתנים ונקרא גם whale oil. השומן הזה נקרא blubber – ומכן הפועל to blubber, לייבב, לבכות בכי תמרורים.