מן החרמון עד הערבה, ועוברים בירושלים

הכל החל בהבטחה חגיגית בספר דברים: "אֶרֶץ אֲשֶר לאֹ בְמִסְכֵּנֻת תאֹכַל בָּּה לֶחֶם לאֹ תֶחְסַר כֹל בָּּה אֶרֶץ אֲשֶר אֲבָּנֶיהָּ בַרְזֶל וּמֵּהֲרָּרֶיהָּ תַחְצֹב נְחֹשֶת". למרות ההבטחה המפורשת, ברזל ונחושת לא כורים בארץ, ולכל היותר חוצבים אבן, למרות שסמוך להקמת המדינה הוקמה החברה הממשלתית "תעשיות מחצבי ישראל", שהפעילה בין היתר את מכרות הנחושת בתמנע ואבי ז"ל עבד בה.

מחצבות אבן יש רבות בארץ, מהן יותר מאלף נטושות שהן לא אחת מיפגע בטיחותי שגם מכער את הנוף כמו פצע פעור. לכן, הקימו קרן ממשלתית מיוחדת לשיקום נופי של אתרי מחצבות נטושות והפיכתן לאתרי תיירות ובילוי. דוגמה נאה לכך בתמונת הגן היפני במחצבה המשוקמת ליד כרמיאל.

אומנות החציבה כדי להפיק אבני-בניין היא עתיקת יומין, וכאשר החליט שלמה המלך על הפרוייקט השאפתני של בניית בית המקדש, נאמר עליו בספר מלכים "וַיְהִי לִשְלֹמֹה שִבְעִים אֶלֶף נֹשֵּא סַבָּל וּשְמֹנִים אֶלֶף חֹצֵּב בָּהָּר", ואומר הפרשן: "היו עומסים על הכתף משא האבנים ממקום המחצב אל מקום הבניין".

את סיפורו של אחד הפרוייקטים המעניינים בתחום מספרת "כתובת השילוח" המתארת את חפירתה של נקבת השילוח שהוליכה מים ממעיין הגיחון לעיר-דוד, שנחפרה בימי המלך חזקיהו בערך בשנת 700 לפני הספירה. וזה פירוש הכתובת החרוטה שנמצאה במקום, במקור בכתב עברי קדום וכמובן בעברית של הימים ההם: "תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה: בעוד החוצבים מניפים את הגרזן אלה לקראת אלה, וכשנשארו רק שלוש אמות להינקב, נשמע קול איש קורא אל רעו מקבוצה לקבוצה... וביום שבו הושלמה הנקבה, היכו החוצבים איש לקראת רעו גרזן לקראת גרזן. ויזרמו המים מן המוצא אל הבריכה לאורך 1,200 אמה, ומאה אמה היה עומק הסלע מפני השטח מעל ראש החוצבים". אפשר ממש לחוש את החוצבים בעבודתם. "וְהוּא יְחִזְקִיָּהוּ סָּתַם אֶת מוֹצָּא מֵּימֵּי גִיחוֹן הָּעֶלְיֹון וַיַישְרֵּם לְמַטָּה מַעְרָּבָּה לְעִיר דָּוִיד, וַיַצְלַח יְחִזְקִיָּהוּ בְכָּל מַעֲשֵּהוּ" נאמר בספר דברי הימים.

לא מאוד רחוק משם הר חוצבים בירושלים, היום איזור של תעשיות עתירות-ידע. ואם כבר בשמות יישובים עסקינן, ראוי להזכיר את מושב חצב בשפלה, והיישובים חצֵּבה ועין חצֵּבה בערבה, אשר לשמם אין קשר לחציבה או לצמח אלא הוא מבוסס על שמו הערבי של המעיין הקדום עין חוסוב (בערבית שפע) הנמצא באיזור. בל נשכח את העיר חַצְבאיא בצד הלבנוני של מורדות הר חרמון לגדות נהר חצבאני הוא נחל שְנִיר. המחלה המידבקת מאוד חַצֶבֶת קיבלה את שמה העברי מן השם בערבית חַצְבֵּה, שבה יש לשורש הזה גם מובנים של המחלה והפריחה שבאה איתה – וגם של אבן-חצץ. גם השם המדעי של המחלה Rubeola נגזר מהמילה הלטינית rubeus שפירושה "אדמדם" כצבע הפריחה בעור (כמו אבן ruby, אודֶם בעברית).

כמובן בל נשכח את צמח החצב שמבשר את הסתיו. שורשי החצב, מספרת ויקיפדיה, ארוכים וחזקים ומסוגלים לחדור דרך סדקים צרים בסלע ולהרחיבם כדי להגיע אל קרקע לחה. שמו של החצב ניתן לו כנראה על שום תכונה זו. והתלמוד מספר: "מאי חצובא?... שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ" כי לאדם המשיג את גבול רעהו קשה מאוד לעקור את שורשי החצב והם יגדלו מחדש ויחשפו את גבולות השדה המקוריים. גם את המילה חצובה, כזו שהצלם מציב עליה את מצלמתו והתאורן את פנסיו, מייחסים לדמיון שיש לפריחת החצב.

ברזל ונחושת לא כורים בארץ, אבל מטבעות "ביטקוין" חוצבים וגם כורים. להבדיל מכסף מסורתי, הביטקוין הוא מטבע שאינו תלוי בגוף מרכזי ותהליך הנפקת מטבעות חדשים למחזור מכונה "כרייה".

ראוי ה"רגע" הזה להיחתם במילותיו היפהפיות של חיים נחמן ביאליק: "לאֹ זָּכִיתִי בָּאוֹר מִן-הַהֶפְקֵּר, / אַף לאֹ-בָּא לִי בִירֻשָּה מֵּאָּבִי, / כִי מִסַלְעִי וְצוּרִי נִקַרְתִיו / וַחֲצַבְתִיו מִלְבָּבִי."