התל"ג קם על יוצרו

החומר ששימש לכתיבת "רגע" זה הוא אומנם גולמי משהו, אבל אחרי עיבוד מתאים יהיה ברור יותר וגם יתבהרו המשמעויות הגלומות בו. השורש הוא כמובן גלם, שתצורתו המוכרת (התגלמותו?) היא גולֶם, שהמילון מגדיר כגוף מחוסר צורה שלא הושלמה תבניתו. מסכת סנהדרין מתארת כך את השעות הראשונות בחיי אדם הראשון: "שעה ראשונה הוצבר עפרו, שנייה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה".

אבל, אנחנו נפתח בחומר הגֶלֶם שמגיע אלינו מן הטבע לא מעובד, ואז עובר תהליכים שהופכים אותו מעפרת-ברזל למוט-פלדה; מקנה-סוכר לסוכריה ומׂשיח כותנה לבגד. באנגלית, אלו raw materials, ומלשון זו הגיעו אלינו בהקשר זה גם raw food, שהיא דיאטה הכוללת אוכל לא מבושל, מטוגן או מעובד בכל צורה שהיא, כולל בשר נא.

הגלימה הלשונית שלנו מכסה הכל, ממזון נא ועד מינרלים במעבה האדמה, וגם הגלימה שייכת לכאן, מפני שהמשמעות של גילֵם היא כָּרְך, קיפל, וגם כיסה ועטף, וזהו בדיוק מה שעושה הגלימה. מכאן, שהמגלם דמות כלשהי מתעטף במאפייניה, מגבש וקובע אותה. תפקידה של הגלימה אינו מסתיים בלבישתה, והיא מונח המוכר היטב להיסטוריונים. הנה ההסבר של ויקיפדיה, ואם תרצו תמצאו בו גם כמה מקבילות היסטוריות: אנשי אצולת הגלימה (Noblesse de robe( בממלכת צרפת שלפני מהפיכת 1789 היו אריסטוקרטים שזכו למעמד אצילים בזכות משרות משפטיות או מנהליות ופיננסיות שהחזיקו בהן. המשפיעים בהם היו משפטנים בוגרי אוניברסיטאות שלבשו את הגלימה האופיינית להם, robe. הם נבדלו מ"אצילי הסיִף", שאת תואר האצולה שלהם השיגו תמורת שירותם הצבאי.

מי עוד מתעטף בגלימה? הגְּלוּמָּה – מילה עברית שנקבעה בגלל gluma בלטינית ו-glume באנגלית, משורש שפירושו לקלֵף, והיא, למקרה שלא ידעתם, אחד משני הקשׂקשׂים התחתונים הנמצאים בבסיס השיבוליות של צמח החיטה.

גם ענף הכלכלה אוהב את השורש. התל"ג, תוצר לאומי גולמי )Gross National Product - GNP( שימש במשך שנים את הכלכלנים למדוד את התוצר הכולל במשק ואת שיעורי השינוי בו. לימים, הם החליפו אותו בתמ"ג, תוצר מקומי גולמי )Gross Domestic Product – GDP( . בעולם הכספים תמצאו את השורש שלנו גם בגילום של שכר, שהוא הכללת רכיבים החייבים במס כדי לעמוד בהתחייבות לשכר נטו מסויים; וגם, ריבית גלומה הכלולה במחיר של נכס פיננסי, כגון במחיר נתון של איגרת חוב.

וכמובן, הגולם מפראג, האגדה העממית על גולם שיצר רבי יהודה ליווא, המהר"ל מפראג במאה ה-16, כדי למנוע עלילות דם של נוצרים ביהודים. מדי ערב שבת נהג הרב להוציא את רוח החיים מתוך הגולם, מחשש שיחלל את השבת, והגולם היה מוטל כגוש חומר עד צאת השבת. באחד הימים שכח הרב להוציא ממנו את רוח החיים, והוא קם על יוצרו, והרב היה חייב לנפצו. בעולמנו, יש לא מעט גלמים הקמים על יוצריהם – ועוד יותר מזה, גלמים סתם. אומרת המשנה במסכת אבות: "שִבְּעָּה דְּבָּרִים בגֹּלֶם וְּשִבְּעָּה בֶחָּכָּם. חָּכָּם אֵינוֹ מְּדבֵר בִפְּנֵי מִי שֶהוּא גָּדוֹל מִמֶנּוּ בְּחָּכְּמָּה וּבְּמִנְּיָּן, וְּאֵינוֹ נִכְּנָּס לְּתוְֹך דִבְּרֵי חֲבֵרוֹ, וְּאֵינוֹ נִבְּהָּל לְּהָּשִיב, שוֹאֵל כָּעִנְּיָּן וּמֵשִיב כהֲלָּכָּה, וְּאוֹמֵר על רִאשוֹן רִאשוֹן וְּעל אחֲרוֹן אחֲרוֹן, וְּעל מה שֶלאֹּ שָּמע, אוֹמֵר לאֹּ שָּמָּעְּתִי, וּמוֹדֶה על הָּאֱמֶת. וְּחִלוּפֵיהֶן בגֹּלֶם". בשפתנו, נותרנו עם הגולם, ממש טיפש בהתגלמותו, ועם הביטוי היידי "עוֹיְּלֶם גוֹיְּלֶם", עולם טיפש. וגם אם זו הלצה גולמנית משהו, ייתכן שכבר אמרו לכם: "אתה יודע שבעתיד תהייה פרפר? למה? כי עכשיו אתה גולם!"