עניין של טעם

ישנם לא מעט טעמים ונימוקים לדון במילה טעם ולעשות ממנה מטעמים – ואכן בה יעסוק ה"רגע" הזה, ונקווה שיהיו אלה דברים של טעם שיוגשו בטוּב-טעם.

הטעם המוכר ביותר לנו הוא זה שאנחנו חשים בפינו בעת אכילה או שתייה, ומאבחן אותו חוש-הטעם המזהה את המאכל או המשקה וקובע אם הוא לטעמנו. קרובים לו מבחינה לשונית המטעמים – "ועֲשֵּה לִי מטְעמִים כאֲשֶר אָהבְתִי" מבקש יצחק שכָהו עיניו מבנו עֵּשָיו – וגם בלשונות האיזור תמצאו אותם, והמילה הערבית למסעדה היא פשוט מטְעָם (בהטעמת ההברה הראשונה). מעבר לטעמם של מאכלים ישנו טעם שהוא סיבה, נימוק הגיוני. כשאומרים שיש טעם בדברים לא מתכוונים לכך שהם מתוקים או מלוחים, אלא שיש בהם היגיון. אבל, אפשר גם להביא טעמים שכל תכליתם פלפול, והתלמוד מספר על "תלמיד ותיק... שהיה מטהר את השרץ בק"נ [מאה וחמישים] טעמים". הטעם איננו רק הנימוק עצמו אלא גם מצבו הנפשי של אדם וכושר השיפוט שלו. אחד ממזמורי תהלים נפתח במילים "לְדָוִד בְּשנוֹתוֹ אֶת טעְמוֹ" ועניינו סיפורו של דוד הבורח מפני שאול לעיר גת, וכדי שלא יכירו אותו העמיד פני מטורף עד שהמלך אָכיש שאל: "לָמָה תָבִיאוּ אֹתוֹ אֵּלָי חֲסר מְשֻגָעִים אָנִי". אכן דברי-טעם, וזהו רק אחד מהביטויים שהטעם כלול בהם: טעם-לוואי, טעם לפגם, סר-טעם וגם טעם גן-עדן – ועד טעם-החיים (הרבה לפני שהיה לסיסמת-פרסומת), וטעם וריח שאין להתווכח עליהם. מקורותינו הצמידו את הטעם גם לחווייה המינית, ובנוסף לטעם-ּביאה בכלל הם מדברים גם על טעם-בְּעוּלָה ועל טעם-בתולה.

אחרי שטעמנו מכל הטעמים האלה, חשוב להטעים ולציין שקיים גם הטעם שעניינו הדגשה של משהו, והמוכרים ביותר בהקשר זה הם טעמי המקרא המורים לקורא על ההטעמה, החיבור והפיסוק של הטקסט.

מאי טעמא עסקנו בכל אלה בהרחבה? כדי להגיע למקבילות הלועזיות, שגם בהן יש טעם ועניין לא מעטים, וגם גיוון. כמה משפות אירופה נטלו מן הלטינית gustus – שפירושה קרוב ל"מוצא חן, מספק" – ויצרו ממנה את goût, טעם בצרפתית, ו-gusto בספרדית, שבה, כדי לשאול מישהו "מוצא חן בעיניך (=האם זה לטעמך)" תאמרו: ?te gusta. בהזדמנות אחרת כתבנו כאן על הנהנתן הצרפתי Jean-Anthelme Brillat Savarin (על שמו עוגת הסברינה!) שפרסם ב-1825 את הספר Physiologie du goût.

טעם הוא גם savor באנגלית, ממילה צרפתית דומה שמקורה בלטינית saporem, המתייחסת ל-sapere, לָדעת (וממנה homo sapiens). ואיך כל אלה קשורים? ה-sapient הוא הטועם ויודע, זה שיש לו טעם. על תבשיל חסר-טעם ייאמר באיטלקית non sa di niente – ובתרגום מילולי: "אינו יודע מכלום", ולעומתו הבשר "ידוע משָרוּף". הפועל to savor נקשר לשם העצם savor, טעם וגם תיבול, רוטב (שקשורים שניהם לטעם), וגם לשם-התואר savory שפירושו בעל ריח או טעם נעים.

אחיו הלשוני של ה-savor הוא flavor שלמקורו יש טעם וריח מיוחדים. flavor, שמוצמד בדרך כלל לניחוח טוב, נגזר מהלטינית flator, ריח, ומילולית "זה שנושֵּב" – וכך כל המילים הקרובות שעניינן תנועת אוויר: ביניהן blow (ייאמר על רוח), וגם אינפלציה ודפלציה (שעניינן ניפוח של המחירים) ומאפה התפיחה ésouffl – ועד flatus שהוא בעברית צחה נפיחה מבני-המעיים, וקרובו המילולי של הפְלוץ המוּכר, או בלשון הנקייה של הרמב"ם "יצא ממנו רוח מלמטה".

ונחתום ב-taste המוכר לנו שהחל את דרכו בלטינית tastare (כנראה בדמיון-צורה ל-gustare מ-gusto, טעם, שכבר צויינה כאן), ומקורה ב-taxare, להעריך (בדומה למס, tax, שנקבע בהערכה) – מפני שהטעימה היא בעצם הערכת הטעם של המאכל או המשקה. מן הפועל to taste נוצר שם העצם taste, טעם. אותה קרבה בדיוק ישנה גם בפועל הגרמני schmecken שמצא את דרכו גם ליידיש "סע שמעקט נישט גוט", זה מריח לא טוב ל"פיינשמעקער" אנין-הטעם.