יש לי יום-יום חג, יש לי חג יום-יום

"ויִקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יֹום וְלחשֶךְ קָרָא לָיְלָה ויְהִי עֶרֶב ויְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד", ואנחנו, עם כל הצניעות המתבקשת, נשפוך אור – על היום.

יום, ומילים דומות בכל לשונות האיזור, הוא לפי בן-יהודה "הזמן שהשמש מֵּאיר לארץ ולדָרים עליה", וגם הגדרה למידת-זמן כמו בצירופים יום הולדת, או להבדיל הימים הנוראים. מסכת יומא (היום, בארמית) במשנה עוסקת בדיניו של יום אחד – יום הכיפורים. לא מעט דיו שפכו החוקרים בשאלה מדוע היחיד הוא יום – ואילו הרבים יָמִים, ולא יוֹמִים. בעבר, אכן התקיימה גם הצורה יוֹמִים: "ומה יום מיומִים", נאמר במסכת סנהדרין, והסוגיה שם עניינה מדוע תֵּחשב השבת יותר משאר הימים. אמור מעתה, לא "מה יום מיוֹמים" אלא "מה יום מיָמים". בן-יהודה אומר, שיָמים בצורת רבים במקום יֹומִים השתרשה אולי בגלל הדמיון למילה שָנִים.

העברית – וכפי שנראה, גם שפות אחרות – הוסיפה צירופים רבים למילה יום, וגם יצרה מילים חדשות: החל מיוֹמוֹן, יומיומי ויומן, וכלה במילה החדשה ביותר יומְמוּת לתיאור התופעה של מסע יומיומי של אנשים רבים מ"ערי-שינה" למקום עבודתם בעיר הגדולה. הנוסע הוא יוֹמֵּם. באנגלית יוממות היא commuting, שאינה משמרת את מוטיב היום אלא דווקא את השינוי, ההחלפה.

לשונות "אירופה הקלאסית" לקחו את המקור הלטיני למילה יום dies, (שיש מי שקושר אותו גם ל-deus, אלוהים, מילולית זוהֵּר או מֵּאיר, ולכן הקשר ליום) ויצאו למסע של הטיות וצירופים. מאותו dies נוצר מאוחר יותר diurnal, שפירושו יומי. מן ההטייה הזו נוצרו giorno באיטלקית, jour בצרפתית ועוד, וקצרה היתה הדרך לּבוֹנְז'ּור, bonjour, ו-buenos días. (זוכרים את הקולונל אאורליאנו יוֹמטוֹב למשפחת Buendía ב-"100 שנים של בדידות" של גרסיה מארקס?) כך נוצרו sejour בצרפתית ו-soggiorno באיטלקית, מילולית שהות קצרה במקום מסויים, אבל השימוש הנוכחי הוא למה שאנחנו מכנים סלון, חדר המגורים בדירה. המקור המדוייק למילה הוא sub-diurnum, ונא לא לתרגם זאת לתת-דיור! דווקא day האנגלית אינה מכאן אלא כנראה מן השורש dah (בסנסקריט!) שאליו קשורים גם Tag בגרמנית ועוד.

מה עושים בסלון? לפעמים גם אוכלים, בעיקר נשנושים, ומן הראוי לשמור על דיאטה, שגם היא קשורה לכאן, כי דיאטה (ראו את הקרבה ל-dies) התגלגלה מן היוונית והלטינית במשמעויות שונות שהחלו כמטלות יומיומיות בכנסיייה, אסיפה פרלמנטרית (עד היום ישנם פרלמנטים שנקראים דִיאֶט) ועד לעבודת-יום ולמנה קצובה של מזון ליום, ומכאן היתה הדרך קצרה למשטר-אכילה. ובלבד שנגיע חטובים ליום הדין, dies irae, שמוּשָר כל כך יפה ברקוויאֶם של מוצרט.

אחרי הנשנושים אפשר לשבת עוד מעט בסלון, ולקרוא עיתון יומי, יומון, ובלועזית ז'ּורְנל כמובן מהשורש jour, וכך להעביר בנעימים את שעות אחר הצהריים שהן pm, קיצור ל-post meridian, כלומר אחרי חצות היום, כי המֶרידיאן הוא בעצם post, אחרי, ה-mid של ה-dies.

נציץ ביומן לראות מהן המטלות להמשך היום: לשם כך אפשר להשתמש ב-calendar, לוח-שנה, שנקרא כך בגלל calends, היום הראשון בחודש הרומי – ואפשר גם להסתייע ב-diary, יומן, כמובן מן השורש dies. כתוב בו שעלינו להתכנס ביום מסויים, ומכאן to adjourn באנגלית, להיפגש או לקבוע יום מסויים לפגישה, או אם רצונכם בכך אפילו לקבוע יום למבצע צבאי ואז נכריז עליו כ-D-day, ואם נרצה לדייק ננקוב גם בשעה והיא תהיה H-Hour, וכך עשו כשהמונח הופיע לראשונה ב-1918. ואם כך, כדאי שנתחיל לטלפן לאנשים; הלשון נשארה אי שם מאחור אחרי ההתפתחות הטכנולוגית, וגם היום אנחנו מחייגים למישהו בטלפון למרות שהחוּגה נעלמה מכבר לטובת המקשים – אבל גם באנגלית אנחנו אומרים to dial, והמקור המילולי הוא sundial, מן הלטינית dialis, כמובן מ-dies, במובן של גלגל-היום, גלגל-החמה, ומכאן הכינוי לעצם עגול ומסתובב. מה שמביא אותנו לסיומו של המסע במילים, שהוא journey באנגלית, הדרך שעוברים ביום אחד.